חלק ראשון
הנושא של סמינר זה הוא העצמי והאחר ולכן זהו מסע חיפוש אחר הנושא שמעניין אותי יותר מכל והוא הבעיה של זהות עצמית, הקשר של האדם ליקום וכל הדברים הקשורים בכך. זו בעיה דחופה במיוחד לתרבותנו בנקודה זו בהיסטוריה בשל יכולותינו הטכנולוגיות; בכל ההיסטוריה הידועה לאיש לא הייתה היכולת לשנות את היקום כמו לאזרחי ארצות־הברית של אמריקה ואיש לא ניסה לעשות זאת בדרך כה אגרסיבית.
אני חושב לפעמים ששני הסמלים של התרבות הטכנולוגית שלנו כיום הם ספינת החלל והבולדוזר. ספינת החלל היא סמל מאוד מאוד פאלי שמפצה גברים שלא מספקים מינית והבלודוזר, שמשטח בחוסר־רחמים יערות וגבעות ומשנה את פני הנוף. אלו הם שני סמלים של הצדדים השליליים של הטכנולוגיה שלנו. אני לא מקבל עליי את העמדה שטכנולוגיה היא טעות. אני חושב שיכול להיות סוג חדש של טכנולוגיה שמונע בגישה חדשה. אבל הבעיה היא שחלק ניכר מהכוח שלנו מוחזק על ידי גברים להם אקרא טיפוסי השעה שתיים.
אולי ראיתם מאמר שכתבתי בפלייבוי שנקרא 'מעגל המיניות' והוא מציע לפחות תריסר טיפוסים מיניים במקום שניים. הגברים שנמצאים על השעה שתיים במעגל – כמו בשעון – הם גברים ביסקסואלים [1], כמו יוליוס קיסר, מאחר ויוליוס קיסר היה ביסקסואל שעשה אהבה לכל נשות חבריו ולקציניו יפי־התואר באותה מידה וללא רגשות אשם. עכשיו, לגבר מהסוג הזה בחברה שלנו יש רגשות אשם איומים שייתכן והוא הומו, והוא מפחד פחד מוות להיות כזה, ולכן הוא חייב לפצות יתר על המידה על גבריותו. וכך הוא הופך לקצין במשטרה, לסמל במארינס, לבאונסר, לסוכן־ההימורים -- לקשוח ההוא, נושך הסיגר, הגברי מדי, שלעולם לא יוכל ליצור קשר אמיתי עם אישה; ככל שאכפת לו הן רק נקבות. והוא, בדיוק כמו טייס בחייל האוויר שמסמן סימן קטן על המטוס שלו בכל פעם שהוא מפיל אויב, בכל פעם שהוא עושה נקבה הוא הוא מסמן וי קטן, כי זה מבטיח לו שאחרי הכל הוא גבר. והוא מטרד נורא. הבעיה היא שהתרבות לא מרשה לו להכיר ולקבל את הביסקסואליות שלו ולכן הוא נמצא בסיטואציה בעייתית.
אבל רוח זו של חוסר־אכפתיות מהעולם גורמת לסכנה רצינית כאן. היא מגיעה, אתם מבינים, מהכוח הטכנולוגי העצום הזה שהתפתח בתרבות שיורשת הרגשה של עצמיות שהיא די בכנות הזייה. ואנחנו מקבלים הרגשה זו של עצמיות ממסורת רבת שנים של רעיונות יהודיים ונוצריים ויווניים שגרמו לאדם להרגיש שהיקום הטבעי – העולם הפיזיקלי, במילים אחרות – הוא לא האדם עצמו. אתם אולי חושבים שזה דבר מאוד מוזר לומר, כי האדם תמיד מניח שהוא עצמו הוא גופו שלו או לפחות משהו בתוך גופו, כמו נשמה, ושבאופן טבעי כל מה שמחוץ לגוף הוא לא הוא עצמו. אבל זו, כמו שאמרתי פעמים רבות מאוד, הזייה. בואו נחשוב – הנה אנחנו באמצע העיר ניו־יורק. ואתם יודעים מה קורה כשניו־יורק משתבשת; כשיש שביתה ברכבת־התחתית, כשיש הפסקת חשמל או כשהביוב מוצף – החיים שלך בסכנה. כי אתה לא מורכב רק מזרם הדם שבעורקייך ורשתות התקשורת של מערכת העצבים שלך. הרחבה של זרם הדם שלך ושל מערכת העיכול שלך ושל מערכת העצבים – היא כל מערכות התקשורת של העיר הזו.
במילים אחרות, אתם יודעים טוב מאוד שבכל לילה זרמים של משאיות נשפכים אל תוך העיר, נושאים מזון. אני מבין שיש אפילו מעין צינור ניקוז גדול שמביא חלב פנימה. אתם צורכים יותר ממיליון וחצי קילו דגים בשבוע. ויש לכם גם את היציאה של כל זה. הביוב מאוד מסובך. מערכת המים וכל הצינורות שלה. מערכות הטלפונים. מערכות החשמל, המזגנים, התעבורה – כל הדברים הללו הם הרחבות חיוניות של הצנרת הפנימית שלכם. ולכן אתם חייבים להיות מודעים, יותר ויותר, לכך שהעיר היא גוף מורחב לכל אדם שגר בה. ולא רק העיר, כמובן, מאחר והעיר תלויה באינספור קילומטרים של שדות בהם תבואה צומחת ובקר גדל, באגמים ובמקורות מים תת־קרקעיים, בהרכב האטמוספירה, ולבסוף במיקום של כדור־הארץ בנקודה רבת־החסד הזו, ולא קרוב יותר אל השמש, שמעניקה לנו את מערכת החימום הבסיסית.
וכל זה הוא לא עולם אליו הגעתם ממקום אחר לגמרי. זוהי מערכת מסובכת של יחסים שמתוכה גדלתם בדיוק כמו שפרי גדל על עץ או פרח על גבעול. בדיוק כמו שפרחים הם מאפיין של הצמח ואתה מזהה אותו על פי הפרחים – הנה הם התפוזים הקטנים, אתם רואים, אנחנו יודעים שזה עץ תפוזים. עכשיו בדיוק באותו אופן, כולכם גדלים בעולם הזה, ולכן אנחנו יודעים שזו מערכת מאנישה – ולכן יש לה סוג מסויים של אינטיליגנציה טבעית שכבר הייתה קיימת. בדיוק כמו שלעץ הזה, על שורשיו, יש את האינטיליגנציה הטבעית שיוצאת בתפוזים האלו.
אז היקום שבו אנו חיים הוא רשת של אמצעי תקשורת. אתם לא צריכים לחשוב עליו בתבנית סמכותית, כלומר יש את אלוהים האב שגורם לכל לעבוד, כי זה לא באמת עונה על שום דבר. זו רק דרך להסביר את העולם על סמך המערכות הפוליטיות של המזרח הקרוב הקדום. אתם מבינים את זה? המערכות הפוליטיות הגדולות של המצרים והבבלים בהן הייתה דמות אב ענקית שהייתה אחראית לכל הפכו למודל לרעיון המונותאיזם. ומלכים גדולים אלו, כמו חמורבי ואמנחותפ הרביעי, יצרו מערכות חוקים מסויימות כך שאנשים חשבו על נסיך, מלך בין מלכים, לורד בין לורדים – במילות ספר התפילות של הכנסייה הנוצרית. זהו רעיון פוליטי. ואני תוהה לעיתים קרובות איך אזרחים של רפובליקה, שצריכים לקלל ולגדף כי הם חושבים שזו שיטת הממשל הכי טובה, יכולים לסבול יצירת טבע מונרכית. מאוד מצחיק. אתם יודעים, רפובליקה, והיא אומרת 'על אלוהים אנו סומכים' (In God We Trust) ורוב האנשים מתכוונים לאלוהים כמלך על היקום. די מוזר.
אבל אתם לא חייבים לחשוב בדרך זו כדי להאמין שהיקום הוא מעבר לאנרגיה עיוורת וטיפשה. מה שאנו מתקרבים לראותו הוא שהיקום כולו, על כל הגלקסיות שלו, ולא רק זאת – הוא אורגניזם חי. איך נגדיר זאת? למה אנחנו מתכוונים באורגניזם חי? אני מתכוון למערכת של תקשורת הדדית מורכבת עד מאוד. בדיוק כמוך. אתה מנסה להגדיר מה אתה, ואתה מתעמק בזה, ופתאום אתה מגלה שכשאתה מוריד את העור ומסתכל מתחתיו, שאנחנו מערכות מורכבות ואדירות של צינורות וסיבים בתבניות יפהפיות. כשאנחנו מסתכלים על זה עם מיקרוסקופ אנחנו אומרים 'בחיי, תסתכל על זה, זה לא מדהים?' ראיתם את המודלים של התאים שחברת אפג'ון יצרה? הם מעודנים. ואם במקרה יוצא לכם, אם לא עשיתם את את זה אף פעם, ללכת להיכל צ'ארלס דארווין במוזיאון ניו־יורק להיסטוריה של הטבע ולראות את המודלים של המיקרואורגניזמים הקטנים ביותר, הרדיולאריה. יש דברים כאלו שרצים בתוכך, והם תכשיט שאין דומה לו.
עכשיו, אני מניח שאם נסתכל על עצמנו מנקודת מבט מיקרוסקופית זו, כל היצורים המצחיקים שרצים בתוכנו ושלא נראים כמו אנשים יראו כמו אנשים אם נתרגל לראות אותם כך. ויהיו להם את הבעיות שלהם. יש להם כל מיני קרבות ושיתופי־פעולה וקונספירציות וכן הלאה. אבל אם הם לא היו עושים את זה – לא היינו בריאים. אם הגופיפים הקטנים והתאים בדם שלנו לא היו נלחמים זה עם זה, היינו מתים. וזו מחשבה מפכחת – שמלחמה ברמה אחת יכולה להביא שלום ובריאות באחרת.
אז אנחנו בתוכנו, כל גוף אינדיבידואלי, מערכת אקולוגית עצומה. ואנחנו חייבים להכיר בכך שהמערכות הפנימיות שמכוננות את היופי של האורגניזם האנושי קורות גם מחוץ לנו. אתם זוכרים את המדע הבדיוני המוקדם שפורסם בשנות העשרים בידי אנשים כמו אולף סטייפלדון (Olaf Stapledon) וכמה מהכותבים המוקדמים? הם דמיינו את האנשים של העתיד עם ראשים ענקיים כדי שיוכלו להכיל מוחות גדולים מאוד. במילים אחרות, היה צפוי שהאבולוציה העתידית של המין האנושי תהיה אבולוציה של הבינה ושל המוח, ולכן מוחות גדולים יותר. אבל מה שקרה הוא שבמקום לגדל מוחות גדולים יותר אנו מפתחים רשת אלקטרונית בה המוחות שלנו מתחברים במהירות למערכות מחשב. עכשיו כמה דברים מביכים קורים בעקבות זאת ואנו צריכים לצפות אותם. כי מה שקרה הוא זה: לאיש אין יותר חיים פרטיים. הפלישה לפרטיות הרגילה על ידי הטלפון, הצפייה בטלוויזיה – שהיא אחרי הכל הסתכלות על דברים שקורים בחיים של אנשים אחרים – על ידי כל אותם אנשים עם מערכות האזנה ורחרחנים ומעקב אשראי. וכולם יודעים עלייך הכל. אפילו בקליפורניה כל הבתים נבנים עם חלונות זכוכית גדולים שמסתכלים על חלונות זכוכית אחרים. ואם תוריד את הוילונות כולם יחשבו שאתה סנוב. בדיוק כמו שתבנה גדר בקהילות במערב התיכון והם יחשבו 'מי לעזאזל אתה חושב שאתה, בונה גדר כדי שאנשים לא יוכלו להכנס? אתה לא דמוקרטי'.
אבל הסיבה לכל זה היא – דמיינו את המצב בו כל הניורונים המקוריים נקשרו יחדיו במערכת העצבים המרכזית. הם אמרו 'טוב, אנחנו מאבדים את הפרטיות שלנו'. אם כן זו שאלה רצינית מאוד איך אנחנו הולכים להיות מקושרים עם אנשים אחרים. אני מרגיש – אולי זה מיושן מצדי – אבל אני ממש מרגיש שהפרטיות צריכה להשמר כמה שיותר. אבל הסיבה היא שבני אדם, לפי ניסיוני, הם שילוב של שני עולמות – העולם הפרטי והעולם הציבורי – כך שאדם עם אישיות מאוד חזקה, שונה וייחודית הוא לא אדם מבודד, אלא אדם שער בחדות לזהותו עם שאר היקום, בעוד שאנשים עם אישיות חסרת-יחוד ביצור המוני נוטים לא להיות מודעים לכך. הם נוטים להיות האנשים שנשאבים על ידי המערכת.
אז מה שאני חושב שנוכל לכוון אליו, בדרכה של הציבליזציה והתרבות האנושית, הוא מערכת שבה כולנו מודעים לקשרים ההדדיים ולאחדות עם הטבע כולו ולכן לא צריכים להגיע לכל מיני מצבי קיצון כדי למצוא את האחדות הזו. במילים אחרות, תסתכלו על מספר האנשים שאתם מכירים שמבועתים משקט ושחייבים שמשהו יקרה כל הזמן, איזה רעש שיעבור להם באוזניים. הם עושים זאת בגלל רגש עז של בדידות. ולכן כשהם מרגישים שקטים הם מרגישים בודדים והם רוצים לברוח מכך. או אנשים שרק רוצים להפגש. כמו שאומרים, הם רוצים לברוח מעצמם. יותר אנשים מבזבזים יותר זמן על לברוח מעצמם. זו לא אומללות? איזו הגדרה, איזו חוויה של העצמי היא אם הוא משהו שאתה עסוק כל הזמן בלברוח ממנו ולשכוח. נאמר וקראת סיפור מיסתורין. למה? כדי שתשכח את עצמך. הצטרפת לדת. למה? כדי שתשכח מעצמך. אתה נשאב לתנועה פוליטית. למה? כדי שתשכח את עצמך. טוב, זה צריך להיות עצמי מאוד עלוב אם אתה חייב לשכוח אותו ככה. עכשיו לאדם שאין לו הרגשה מבודדת של עצמו אין צורך לברוח ממנה, כי הוא יודע.
בואו ניקח נזירים. אנשים כיום חושבים שלא בריא להיות מתבודד; מאוד לא חברותי, לא תורם דבר לאחרים -- כי כל האחרים עסוקים בלתרום כמו להבות וכמה אנשים חייבים לרוץ ולצאת מהדרך. אבל אני אספר לכם מה מתבודדים מגלים. אם אתם הולכים רחוק רחוק לתוך יער ונעשים שקטים מאוד אתם תגיעו להבנה שאתם מחוברים עם הכל. שכל חרק קטן שמזמזם סביבכם הוא שליח, ושהחרק הקטן הזה מחובר לבני אדם בכל מקום. אתם יכולים לשמוע. אתם נעשים רגישים במיוחד באוזניים ואתם שומעים קולות מרוחקים. ורק בעזרת התבודדות ושקט אתם נעשים מודעים בעוצמה ליחסים שלכם עם כל דבר אחר שקורה. כך שאם אתם רוצים לגלות כמה אתם באמת קשורים נסו קצת בדידות איפשהו ותנו לזה לספר לכם איך הכל ארוג האחד בשני בצורה אותה מכנים הבודהיסטים היפניים ג'יג'ימוגי (jijimugi). ג'י משמעו דבר־אירוע. כך שזה אומר 'בין דבר אירוע לדבר אירוע אין מחסום'. כל דבר בעולם, כל אירוע, הוא כמו אגל טל על רשת עכביש רבת ממדים. וכל אגל כזה כולל השתקפות של כל שאר האגלים. אבל אתם מבינים, המתבודד מוצא את זה דרך הבדידות. וכך גם בני אדם יכולים להשיג רמה מסויימת של בדידות, אפילו באמצע ניו־יורק. זה יותר קל, האמת, למצוא בדידות בניו־יורק מאשר בדה מוין, איווה.
אבל הנקודה היא שלאדם יש סוג מסויים של התפתחות שבה האחדות המקסימלית שלו עם היקום כולו הולכת יד ביד עם ההתפתחות המקסימלית של האישיות שלו כאדם מיוחד ושונה. בעוד האנשים אשר מנסים לפתח את האישיות שלהם ישירות ולוקחים קורסים של דייל קרנגי על איך לזכות בחברים ולהשפיע על אנשים. או איך להפוך למוצלח – כל האנשים הללו יצאו משם כאילו הם יצאו מאותה תבנית עוגיות. אין להם אישיות.
אז, אם כן, זה הופך למשא הגדול של זמננו מנקודת מבט זו, שהטכנולוגיה לא תשתבש ושהיא לא תהיה במלחמה עם היקום, שנשיג מושג חדש של זהות. זה לא רק דבר תיאורטי שאנו יודעים לגביו כמו שאקולוגים, לדוגמא, יודעים על הזהות של אורגניזם עם הסביבה שלו, אלא דבר שאנו באמת יכולים לחוות. ואני מרגיש שזה כלל לא מעבר לגבולות האפשר למספר עצום של אנשים. מסיבה פשוטה. תנו לי לשרטט אנלוגיה היסטורית. לפני כמה מאות שנים זה נראה בלתי נתפש לרוב האנשים שהעולם יכול להיות עגול או שכוכבים וכוכבי־לכת יכולים להיות בשמים ללא תמיכה או שאפילו כדור הארץ עצמו צף בחופשיות בחלל. כדור הארץ נופל בחלל אך הוא נראה יציב ולכן במיתולוגיות עתיקות הניחו שכדור הארץ נח על צב ענק. איש לא שאל בעדינות רבה על מה הצב מונח, אבל רק כדי שתהיה הרגשה מסויימת של יציבות מתחת לדברים. אז באותה דרך שהכוכבים היו אמורים להיות מוחזקים בספירות קריסטליות, ובדיוק כמו שאנשים ידעו שהארץ שטוחה כי יכלו להסתכל עליה ולראות שהיא כזו, כך אנשים הסתכלו לשמיים והם יכלו לראות את הספירות הקריסטליות. כמובן שיכולת לראות את ספירות הקריסטל: יכולת לראות ישר דרכן. לכן כשהאסטרונומים פקפקו בקיום ספירות הקריסטל כולם הרגישו מאויימים שהכוכבים יפלו על ראשם. בדיוק כמו שכשהם דיברו על כדור-ארץ עגול הם פחדו שאם תלך לצד השני של הכדור אתה תיפול או שתרגיש מוזר ולמעלה-למטה, זרימת דם למוח וכל מיני הרגשות לא נוחות. אבל מאז די התרגלנו לרעיון שהכוכבים צפים בחופשיות בחלל בשדות כבידה ושאתה יכול לנוע סביב כדור־הארץ בלי ליפול ממנו וכולם מבינים את זה ומרגישים נוח עם זה.
בדיוק באותו אופן, כשאינשטיין הציע את תיאורית היחסות אנשים אמרו שהם לא יכלו להבין אותה. זה היה משהו כשהכירו אותך במסיבת קוקטייל למישהו שמבין את אינשטיין. עכשיו כל אדם צעיר מבין את אינשטיין ויודע על מה כל התיאוריה. אפילו אם למדת רק שנה אחת בקולג' אתה יודע מהי היחסות. ואתה יודע זאת לא רק בצורה אינטלקטואלית – אתה יודע זאת כהרגשה, בדיוק כמו שאתה מרגיש שהעולם עגול, במיוחד אם אתה טס המון במטוסים. אז אני מרגיש שבדיוק באותה דרך, בעוד אני לא יודע עוד כמה שנים, אבל לא בעוד הרבה זמן, זה הולך להיות הגיון פשוט ובסיסי שאתה לא איזה יצור זר שנתקל בעולם חיצוני שהוא לא אתה, אלא שכמעט לכל אדם אינטיליגנטי תהיה ההרגשה שהוא פעילות של היקום כולו.
אתם רואים, הנקודה היא שמספר עצום של דברים מתרחשים בתוכנו ואנחנו לא מודעים אליהם. אנו יוצרים הפרדה מאוד מאוד שרירותית בין הדברים שאנו עושים מרצון ומה שאנו עושים לא מרצון, ואנו מגדירים כל דבר שאנו עושים לא מרצון כדברים ש'קורים' לנו ולא כדברים שאנו עושים. במילים אחרות, אנו לא מרגישים אחריות לעובדה שהלב שלנו פועם או שלעצמות שלנו יש צורה כזו וכזו. אתה יכול לומר לבחורה יפה, 'וואי, את מדהימה' והיא תאמר 'כל כך טיפוסי מצדך, כל מה שאתה חושב עליו הוא גוף. הגוף שלי ניתן לי על ידי הורי, ואני לא אחראית אליו ואשמח שיעריכו אותי בזכות עצמי ולא על סמך החזות שלי'. ואני אומר לה 'נהגת קטנה ומסכנה. את מתכחשת לקיומך ולא מזהה את עצמך עם גופך שלך'. אני מסכים שאם היה לה גוף נוראי וגזרה איומה היא אולי הייתה רוצה להרגיש כך אבל אם היא נראית טוב היא אמורה להסתדר עם זה ולא לנשל את עצמה. והדבר קורה שוב ושוב.
אז אתם רואים, אם אתה נעשה ער לעובדה שאתה כל גופך, ודפיקות הלב הן לא רק משהו שקורה לך אלא משהו שאתה עושה, אז אתה גם נעשה ער באותו רגע ובאותו זמן לכך שאתה לא רק גורם ללבך לדפוק אלא אתה גם גורם לשמוש לזרוח. למה? כי התהליך של קיומנו הגופני ומקצביו הוא תהליך, מערכת אנרגיה שהינה מתמשכת עם זריחת השמש, בדיוק כמו שהנהר המזרחי, כאן, הוא מערכת אנרגיה מתמשכת וכל הגלים בתוכו הם פעילויות של כל הנהר המזרחי, והוא מתמשך עם האוקיינוס האטלנטי, וכל זה הוא מערכת אנרגיה מתמשכת אחת ולבסוף האוקיינוס האטלנטי הופך לאוקיינוס הפסיפי והאוקיינוס ההודי וכן הלאה, וכך כל המים בכדור הארץ הם מערכת אנרגיה מתמשכת. זה לא רק שהנהר המזרחי הוא חלק ממנה, אתה לא יכול לצייר קו ולומר 'תראו, כאן הנהר המזרחי נגמר והשאר מתחיל' כמו בחלקים של מכונית, עליהם אתה יכול לומר 'זה ללא ספק הגנרטור, כאן, ושם נמצא המצת' – אין סוג כזה של הפרדה בין האלמנטים של הטבע.
אז הגוף שלכם יודע שמערכת האנרגיה שלו היא אחת ומתמשכת עם מערכת האנרגיה כולה, ושאם זה נכון בצורה כלשהי לומר שאני הוא גופי, ושאני פועם את ליבי, ושאני חושב בגידול מוחי, איפה אתה שם את הקו בין מה שאתה חושב ובין הכוח לחשוב? האם אתה חושב עם מוחך באותה דרך בה אתה מגלף עץ עם סכין? 'תם יודעים, זה כלי שאתה מרים ומשתמש בו. אני לא חושב שהגוף הוא רק כלי בצורה הזו. הוא משהו שאנחנו עושים, רק שאנחנו לא חושבים על זה במובן שבו אנו לא צריכים לשקול כשאנו קמים בבוקר כפעולה רצונית איך לחבר את כל המתגים במוח כדי להיות מוכנים ליום; זה מגיע אוטומטית. אבל אוטומציה זו, או איך שהייתי מעדיף לקרוא לזה, פעילות ספונטנית של המוח היא מה שנקרא ביפנית שיזן (shizen), כלומר, הספונטניות של הטבע. זה עושה את כל זה, ומה שאנו עושים במודע הוא פשוט חלק קטן מפעילותנו הכוללת שאליו משום מה אנו מודעים בצורה מיוחדת. אנחנו הרבה יותר מזה. וזה לא רק, נאמר, שהשמש היא אור כי יש לנו עיניים ועצבים אופטיים שמתרגמים את האנרגיה של השמש לחוויה לה אנו קוראים 'אור', זה גם שאפילו האש המרכזית ביותר של השמש היא משהו שאנו עושים בדיוק כמו שאנו מייצרים את טמפרטורות גופנו.
במילים אחרות, בואו נניח שכל אותם קוסמולוגים ואסטרונומים צודקים כשהם מאמינים שהיקום התחיל במפץ גדול מקורי שהעיף את כל הגלקסיות האלו לחלל. טוב, אתם יודעים כמו מה זה יהיה – זה יהיה כמו לקחת קסת דיו ולהשליך אותה חזק על קיר לבן והיא תעשה כתם אדיר. ואתם יודעים מהו טבע הכתמים; באמצעו הוא דחוס אבל כשמתקרבים לקצה הכתם יש כל מיני סלסולים. אבל זו מערכת אנרגיה מתמשכת. במילים אחרות, המפץ בהתחלה לא יכול להיות באמת מופרד מהסלסולים הקטנים בקצה. אז, נניח והיה מפץ קוסמי מקורי שעשה פווווום, אנחנו, שיושבים עכשיו סביב בחדר הזה, הסלסולים הקטנים בקצהו. אתם רואים? אנחנו, למעשה, כל אחד מאיתנו הוא עתיק יומין בצורה מדהימה. האנרגיה שעכשיו נגלית כגופכם היא אותה אנרגיה שהייתה שם בהתחלה. אם משהו בכלל הוא זקן, היד הזו היא זקנה ככל דבר שקיים. עתיקה בצורה מדהימה. אני מתכוון, האנרגיה ממשיכה לשנות צורות, עושה כל מיני דברים, אבל הנה הכל. זה שפריץ אחד מתמשך.
עכשיו, אם אתם רוצים להגדיר את עצמכם רק כסלסול קטן בקצה הדברים ולומר 'זה כל האני שיש' אז אתם חייב להיות בובה ולומר 'טוב, המערכת הזו כולה דחפה אותי'. כמו עבריין צעיר שיודע קצת פרויד. 'טוב אני לא יכול לשנות את מה שאני עושה בגלל אמא שלי. היא הייתה מבולבלת לחלוטין, והיא לא גידלה אותי כראוי. ואבא שלי היה בלגן בעצמו, הוא היה אלכוהוליסט והוא מעולם לא נתן לי תשומת לב. אז אני עבריין צעיר'. אז העובד הסוציאלי חייב לומר 'כן, אני מפחד שכך הם פני הדברים'. ובסופו של דבר איזשהו עיתונאי מגלה את העניין ואומר 'אנו צריכים להעניש את ההורים במקום את הילדים'. אז הם הולכים אל ההורים והאמא אומרת 'כן, אני מודה שאני איומה', והאבא אומר 'ברור שאני אלכוהוליסט, אבל אלה היו ההורים שלנו שגידלו אותנו רע וגרמו לכל הצרות האלו'. טוב, הם לא מוצאים אף אחד מהם כי הם מתים. וכך אפשר להמשיך להעביר את האשמה אחורה, הרבה אחורה, ובסופו של דבר מגיעים לאיזה זוג טיפוסים בשם אדם וחווה. וכשאומרים להם שהם אחראים, הם מעבירים את זה שוב לנחש. וכשהנחש נשאל לגבי זה, הוא מעביר את העסק לאלוהים. ואלוהים אמר 'אני מתכחש לכם, כי איני נותן לידי הימנית לדעת מה ידי השמאלית עושה'. ואתם יודעים מי היד השמאלית של אלוהים. היד הימנית היא ישו המושיע והשמאלית היא השטן. רק שאסור להודות בזה. לעולם לא.
אבל זה כל העניין, אתם מבינים, בקיצור נמרץ – שברגע שאתה מגדיר את עצמך כבובה, אתה אומר 'אני רק אני הקטן והמסכן, והתברברתי לגמרי בעולם הזה. לא ביקשתי להיוולד. אבא שלי ואמא שלי נתנו לי גוף שהוא מערכת של צינורות שלתוכה איכשהו נפלתי, וזה מבוך ומנהרה ואני לא מוצא דרך לעקוף את זה, ואני צריך כל מיני מהנדסים ודוקטורים וכן הלאה כדי לתקן אותו, ללמד אותו, להסביר לו איך להמשיך הלאה, ואני מבולגן לגמרי בתוכו. אני המסכן והקטן'. טוב אלו שטויות! אתה לא נפלת לתוכו, אתה הוא. וכולם מסמיקים לסגול ואומרים 'אני לא אחראי ליקום הזה, אני בסך הכל נוצרתי לתוכו'. וכל המטרה של כל גורו גדול היא להוציא אותך מזה ולהסתכל עלייך ולומר 'אל תתן לי את הבולשיט הזה'. אבל אתה חייב להיות מלא בטקט, אתה חייב להיות אפקטיבי. אתה לא יכול פשוט לומר לאנשים את זה. דיבורים לא מוציאים אנשים מאשליות. זה דבר מסקרן.
יש דיון שלם שמתקיים כיום, כמו שאתם יודעים, האם אלוהים קיים. והם הולכים לעשות כתבת שער על אלוהים במגזין טיים. והם שלחו אליי כתב – הם שלחו כתבים לכל מיני תיאולוגים ופילוסופים מוכרים. אמרתי 'יש לי תמונה של אלוהים שאתם חייבים לשים על השער'. זו תמונה יפהפייה של פסל מקסיקני שצולמה בידי דיק בורסט, אלוהים־האב נפלא עם כתר כמו של האפיפיור. אלא שהם אמרו שהם הולכים להשתמש במשהו של טינטורטו. התמונה הזו היא דבר נהדר. אתם יודעים, דבר אינדיאני מקסיקני אמיתי ואותנטי. אנשים פשוטים חושבים שכך נראה אלוהים – אדם מאוד נאה. בכל מקרה, הם הולכים לעשות כתבת שער על אלוהים כי התיאולוגים מתווכחים עכשיו על סוג חדש של נצרות שאומרת שאין אלוהים וישוע המושיע הוא בנו היחיד. אבל מה שהאנשים הללו רוצים לעשות הוא שהם רוצים נואשות לשמור את הכנסייה תחת הנצרות כי זה משתלם, זו עבודת הכומר. ולמרות שהם מרגישים מאוד מובכים בנוגע לאלוהים מה שהם עושים הוא שהם רוצים שהתנ"ך וישו ימשיכו לשמור על סמכות. איך אפשר לעשות את זה אני לא יודע.
על כל מקרה, הנקודה היא שאלוהים הוא מה שאיש לא מודה שהוא וכולם בעצם הינם. אתה לא מסתכל החוצה בשביל אלוהים – משהו בשמיים – אתה מסתכל בתוכך. במילים אחרות, תחת מעטה המודעות שלך והתפקיד האינדיבידואלי אותו אתה משחק ומזדהה עימו, אתה עבודות האל, בדיוק כמו שאתה פועם את ליבך, באותה דרך שבה אתה מזריח את השמש, ואתה אחראי. אך בתרבות שלנו לא כדאי לך להודות בכך כי אם תחשוף שאתה אלוהים הם ישימו אותך בבית משוגעים, כי תפישתנו את אלוהים מבוססת על פוליטיקה של המזרח הקרוב. וכך אם אתה אלוהים אתה השליט, המושל – 'הו לורד מושלנו!' – וכך אם אתה המושל אתה יודע את כל התשובות אם זה מה שאתה טוען שאתה. אז כשמישהו בתרבות שלנו אומר 'אני אלוהים' אנחנו אומרים לו 'טוב, בסדר, אז למה שלא תהפוך את הנעל הזו לארנב ותוכיח לי שאתה אלוהים?' אבל כמובן שבתרבויות אוריינטליות הם לא חושבים על אלוהים כאוטוקרט. אלוהים הוא האנרגיה הבסיסית של העולם שיוצרת את העולם בלי הצורך לחשוב על כך. בדיוק באותו אופן שבו אתם פותחים וסוגרים את היד שלכם ללא היכולת להסביר במילים איך אתם עושים את זה. אתם עושים את זה. אתה אומר 'אני יכול לפתוח ולסגור את היד שלי'. אבל איך? אתה לא יודע. זה רק אומר, אבל, שאתם לא יודעים במילים. אתם כן יודעים למעשה – כי אתם עושים את זה. אז באותה דרך אתם יודעים לפעום את ליבכם – כי אתם עושים את זה למרות שאתם לא יכולים להסביר את זה במילים. אתם יודעים איך להזריח את השמש – כי אתם עושים את זה, אבל אתם לא יכולים להסביר את זה במילים, אלא אם אתם איזה פיזיקאי מאוד גנדרן, והוא רק מגלה – מה שפיזיקאי עושה הוא לתרגם מה שהוא עשה כל הזמן הזה לקוד שנקרא מתמטיקה, ואז הוא אומר שהוא יודע איך הדבר נעשה. הוא מתכוון שהוא יכול לקודד את זה, וזה הוא העולם האקדמי – הוא מתרגם מה שקרה לסימנים מסויימים שנקראים מילים, מספרים, אלגוריתמים וכן הלאה, וזה עוזר לנו לתקן דברים כשהם משתבשים.
אז, הגילוי של אי־ההפרדה שלנו מכל דבר אחר הוא משהו שאני לא חושב שחייב להגיע דרך השיטות הפרימיטיביות של מדיטציות יוגה מסובכות או אפילו דרך השימוש בכימיקלים פסיכדליים. אני חושב שזה משהו שנמצא בהישג ידה של הבנה פשוטה אצל אנשים רבים מאוד ברגע שאתה מבין את הנקודה. בדיוק באותה דרך שבה אתה מבין שהעולם עגול ואתה חווה אותו ככזה. אפשר לקרוא לזה סוג של גוינאנה יוגה (?guinana yoga) במושגים הינדים. אבל אני לא חושב שהכרחי לתרבות שלנו להסתכל על הטבור שלנו או להתאמן שעות בזא-זן כדי להבין את הנקודה הזו. לא שיש לי משהו נגד זה. אחרי הכל, לשבת בשקט יכול להיות דבר נעים למדי וחשוב שיהיה לנו יותר שקט. אבל אני חושב שבעיקרו זה עניין של הבנה אינטואיטיבית שתפרח אצלנו ולפתע תכה בנו בעורמה, ופתאום נראה שזה בסך הכל הגיון פשוט, ושהרגשתנו הנוכחית של מי אנחנו היא תעתוע.
אתם יודעים שהנרי אמרסון פוסטר כתב ספר שנקרא 'איך להיות אישיות אמיתית'? (How to be a Real Person). בתרגום למונחים המקוריים זה אומר 'איך להיות זיוף אותנטי,' כי האישיות היא מסכה, ה-'פרסונה' שלבשו השחקנים בדרמה הגריקו־רומאית. הם שמו מסכה על פניהם ולה פה בצורת מגפון שהגביר את הקול בתיאטרון הפתוח לאוויר. אז ה-'דרמטיס פרסונה' בתחילת מחזה הייתה רשימת מסכות והמילה 'אישיות' שמשמעותה מסכה הפכה להיות האני האמיתי. 'איך להיות אישיות אמיתית'. דמיינו.
אבל אני חושב שנתגבר על זה ונגלה את הדבר שאנחנו פשוט לא מסכימים לגלות אותו לילדים שלנו, שאנחנו לא מסכימים לגלות אותו לעצמנו. תנו לי להדגיש את הנקודה הזו שוב. זהו לא הגיון פשוט ברגע זה, לא סביר, בגלל מצבנו, אבל אנו יכולים להגיע בקלות להבנה שאנחנו לא איזו תאונה שקופצת לקיום לזמן מה ואז נעלמת אלא שעמוק בפנים אתה מה שיש וכל מה שיש, שהוא נצחי, ושאין מעבר לו. זה אנחנו. עכשיו, אתה לא חייב לזכור את זה כל הזמן – בדיוק כמו שאתה לא חייב לזכור איך לגרום ללבך לפעום. אתה יכול למות ולשכוח כל מה שידעת בחייך אלו כי זה לא הכרחי לזכור זאת. אתה הולך לצוץ כמישהו אחר מאוחר יותר, בדיוק כמו שעשית בעבר, בלי לדעת מי היית. זה פשוט עד כדי כך. נולדת פעם אחת, אתה יכול להוולד שוב. אם היה פעם פיצוץ קוסמי שהעיף את הכל לקיום והוא עומד לדעוך – אם זה קרה פעם אחת, זה יכול לקרות שוב. וזה ממשיך..
זה סוג של מערכת תנודות גליות. כל דבר הוא מערכת של תנודות. כל דבר הוא און/אוף. עכשיו אתה רואה, עכשיו אתה לא. האור עצמו הוא כזה, אבל הוא קורה כל כך מהר שהרשתית לא קולטת זאת. כל השמש היא כמו מנורת קשת רק שהיא אחת מאוד מהירה. והיא נעה בין פעולה לאי-פעולה. קול הוא כזה. והסיבה שאתה לא יכול להעביר את האצבע שלך דרך הרצפה היא אותה סיבה שבגינה אתה לא יכול, בלי בעיות רציניות, לדחוף אותה דרך מאוורר חשמלי – הרצפה זזה מהר מדי, אפילו יותר מהר ממאוורר. המאוורר נע מספיק לאט כדי שהאצבע שלך תחתך אם תשים אותה בתוכו אבל הרצפה זזה מהר כל כך שאתה לא יכול אפילו להכניס אותה לתוכה. אבל זו הסיבה היחידה. הרצפה מתקיימת ויוצאת מקיום במהירות איומה. אז הכל הוא און/אוף. כך גם חיינו. אתה יכול למות ולומר 'טוב, אני לא יודע לאיפה אני הולך, אני לא יודע כלום,' בדיוק כמו שאתה לא יודע מה הולך בתוך מערכת העצבים שלך, איך היא מתחברת, או כל דבר בדומה לזה – אתה לא צריך לדעת. ואם היית חייב לגלות הכל היית מבולבל כל כך מכל המידע שלא היית יכול לפעול. זה פשוט יותר מדי לחשוב עליו בתודעה רגילה שמכוונת לטפל בדבר אחד בכל פעם, שהיא מערכת סריקה, כמו ראדאר. לא צריך לדעת איך הכל עובד כדי שיעבוד. זו המשמעות האמיתית של אומניפוטנציה.
חלק שני
הבוקר דיברתי על הבעיה של הציביליזציה הטכנולוגית, שלה נחוצה בדחיפות הבנה חדשה של הקיום האנושי בה האדם כבר לא רואה עצמו כתופעה זרה שמשום מה נלכדה ונתפסה במערכת של צינורות שנקראת גוף והוא מתעמת עם עולם חיצוני שאינו הוא, דחיפות ההבנה שבדיוק כמו שהעיר היא הרחבה של האדם כך גם כל דבר עד לגלקסיות המרוחקות ביותר שאנו מכירים, ומעבר. דיברתי על החזרת תחושת האחריות והזהות עם הפעילות הבסיסית של עצמך כאורגניזם פיזיקלי שלם, ומעבר לכך – האורגניזם שלך, במובן מסויים, מכיר בזהותו עם כל הסביבה. במילים אחרות, הגוף האנושי שייך למערכת אנרגיה מתמשכת שהינה ברת־הרחבה עם היקום. ובמקום להבין מכך שזה משהו שנקלעת לתוכו ואין לך אחריות עליו ובו אתה רק קורבן, ואם התמזל מזלך אתה מנצח את המשחק לזמן מה, ומנצח עד שהמוות משמיד אותך ואתה מפסיד הכל. אתם יודעים, אתה לא יכול לקחת את זה איתך -- זה מזכיר לי משהו מצחיק. גארי סניידר הוא חבר טוב שלי. הוא משורר מהחוף המערבי והוא תלמיד זן טוב מאוד. הוא לומד תחת אודה־רושי (Oda-Roshi) והוא הציע יום אחד שנמצא תואר ריק ואפסי אצל חברת גארי אנד טראסט, עם סיסמתם 'רשום את העדרותך איתנו', ומה שאתה עושה זה שאתה מביא לנו את הממון שלך ואנו מבטיחים להעביר לך אותו בחייך הבאים.
בכל מקרה, אפשר להתגבר די בקלות על הסיטואציה שהצעתי אם מבינים את הרעיון במדויק. המון אנשים אומרים, אתם יודעים, 'אני מבין מה שאתה אומר אינטלקטואלית אבל זה לא מספיק. אני לא באמת מבין את זה'. אבל אני חושב שכשאנשים אומרים את זה – הם לא באמת מבינים את זה אינטלקטואלית. אם אתה יכול להפוך משהו לברור, ממש ברור, בראשך -- אני לא חושב שהמוח שלנו ממודר כך שהאינטלקט נמצא פה והרגשות שם והאינטואיציה כאן והתחושות שם. אני לא חושב שיונג התכוון לזה כשיצר את הסיווג הזה. אני חושב שכל מחלקה של המוח מתמשכת עם כל האחרות. וכך מה שאתה מתכוון אליו כשאתה אומר 'אני מבין את זה אינטלקטואלית, אבל אני לא תופש את זה אינטואיטיבית' או 'אני לא מרגיש את זה בעצמות' הוא שאתה מבין את זה במשמעות שאתה יכול לחזור על תבנית מילים. עכשיו, זה נכון שיש כל מיני ויכוחים ובעיות שהם בפירוש מילוליים. חלק גדול ממה שהולך בדיונים פילוסופיים או תיאולוגיים הוא שום דבר מלבד מלחמת מילים. פוזיטיביסט לוגי, לדוגמא, יכול להראות באופן מוחלט שכל האמירות המטאפיזיות הן חסרות משמעות. אז מה? זה רק דיבורים. אנשים חוו, מצד שני, נאמר, חוויות מיסטיות. וחוויות אלו הן אמיתיות בדיוק כמו החוויה של לשחות במים, או לשכב תחת השמש, או לאכול סטייק, או למות. ואתה לא יכול לשכנע אותם בדיבורים. הן שם, בצורה מאוד מוצקה. אבל יש קשר הדוק בין הבנתך הקונספטואלית של העולם ואיך שאתה באמת רואה את העולם.
במילים אחרות, ניקח לדוגמא את הבעיה הבאה: יש אנשים שאין להם מערכת מספרים מעבר למספר שלוש. הם סופרים 'אחת, שתיים, שלוש, הרבה'. אז כל מספר מעל שלוש הוא המון או הרבה. עכשיו, האנשים האלו לא יכולים לדעת שלשולחן מרובע יש ארבע פינות – יש לו הרבה פינות. אבל ברגע שאתה יכול לספור מעבר לארבע אתה יכול להרחיב את מערכת הספירה שלך ללא גבולות. יש לך הרגשה שונה לגבי הטבע. זה לא רק שאתה יודע יותר – אתה מרגיש יותר. אתה מרגיש יותר בבהירות. אז הנקודה שלי היא שהאינטלקט הוא לא משהו נפרד מכל סוג אחר של חוויה, קיים במעין ואקום אבסטרקטי שאין לו קשר לשום דבר אחר. האינטלקט הוא ציר מרכזי בכל מארג החיים. הוא בא יחד עם האצבעות שלך; הוא בא יחד עם היכולת שלך לגעת. אחרי הכל, איזה דבר אינטלקטואלי הוא היד האנושית. היא יכולה לעשות דברים שידיים אחרות לא. לאף יונק אחר אין מגע בין אצבע לאגודל. הקוף לא יכול לעשות זאת.
אז היד היא בעלת אינטיליגנציה. אז, כעובדה, צמח הוא בעל אינטיליגנציה. הוא תבנית נפלאה. אם אתה מסתכל לתוכו ומבין איך הוא עוצב לספוג אור ולחות וכן הלאה, ולחשוף את עצמו בדרכים שונות ולהרבות את מינו, והברית שלו עם דבורים וחרקים אחרים.. כך שהדבורים והצמחים, מאחר והם הולכים יחדיו ונמצאים יחדיו, הם צורת חיים אחת מתמשכת. זה לא קורה אלא בעולם שבו הדבורים משוטטות סביב. אני מתכוון, אתה יכול להביא אותו לתוך דירה אבל אתה לא יכול לצפות שיתרבה מעבר לנקודה זו, הוא קישוט כאן. אבל בסביבתו הטבעית הוא חי יחד עם הדבורים, והדבורים חיות יחד עם משהו אחר. אז התבנית שאתם רואים כאן היא בלתי נפרדת מכל מיני תבניות אחרות שחייבות להתקיים כדי שזו תתקיים. ולדבורים יש שפה, אם קראתם את ספרו של פון פריש (Karl von Frisch) על הדבורים וחוכמתם המופלאה. אבל אתם רואים שהאינטיליגנציה של הצמח היא אותו הדבר כמו התבנית של הצמח. אתם לא צריכים לחשוב שאני אומר שהצמח הוא תוצאה של אינטיליגנציה. הצורה שלו היא אותו הדבר כמו האינטיליגנציה שלו. צורת המוח שלכם, צורת הפנים שלכם, כל המבנה של התרבות בה אתם חיים, היחסים הבין אישיים שהולכים – זוהי התבנית שהיא אינטיליגנציה.
עכשיו מה שאני מנסה לדבר עליו הוא הבנה עמוקה יותר של התבנית בה אנו חיים. ואם אתה מבין את זה זה פתאום פוגע בך כך שאתה מרגיש, ישר בבטן, סוג חדש של קיום שבו אתה לא עומד לבדך מול עולם זר אלא אתה ביטוי של העולם בדיוק באותה דרך שגל הוא ביטוי של האוקיינוס.
אם כן, השינוי הכי חשוב שאדם צריך לעשות בחוכמתו ובהבנתו הוא היכולת לחשוב בצורה קוטבית. לפעמים אנו אומרים על דברים שאנו רוצים לתאר כמנוגדים זה לזה שהם נמצאים בקונפליקט, שהם נמצאים בקטבים מנוגדים. אנשים ששייכים לאסכולות מחשבה שונות, אנשים ששייכים לאומות שמתנגדות זו לזו, אנשים שנמצאים בעימות ישיר ומפורש – אנו אומרים שהם בקטבים מנוגדים. אבל זה ביטוי מאוד מצחיק. כי דברים שנמצאים בקטבים מנוגדים קשורים באופן עמוק מאוד. הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי הם קטבים של כדור־ארץ אחד. אז נסו לדמיין מצב שבו יש מפגש בין הפכים שאין ביניהם קשר בכלל. מאיפה הם יבואו? איך הם יפגשו זה את זה? אתם חושבים שמהצדדים המנוגדים של החלל? אבל מה זה החלל? כדי שלחלל יהיו צדדים מנוגדים צריך להיות רצף בין הצדדים. ולכן לחשוב בצורה קוטבית זה להבין את הקשר האינטימי בין תהליכים או אירועים או דברים שהשפה מתארת כמו היו לא קשורים ומנוגדים.
בואו ניקח, ראשית כל, שני קטבים מאוד בסיסיים. נקרא להם בהתאמה מוצק וחלל, או אם תרצו קיום ואי־קיום, מאחר ואנו נוטים להתייחס לחלל כמשהו שאינו שם. פשוט מכיוון שאיננו רואים אותו – אנו מתעלמים ממנו. אנו מתייחסים אליו כמו לא הייתה לו השפעה יעילה כלשהי ולכן כשהאסטרונומים שלנו מתחילים לדבר על חלל מעוקם, חלל מתרחב, תכונות החלל וכן הלאה אנחנו חושבים 'על מה הם מדברים? איך לחלל יכולה להיות צורה? איך יכול להיות מבנה לחלל שהרי החלל הוא כלום?' אך אין זה כך. אתם מבינים, זה משהו שאנו מתעלמים ממנו לגמרי. למה? מכיוון והתמחינו בצורת מודעות לעולם שמתרכזת בדברים מסויימים כחשובים. אנו קוראים לזאת תשומת לב מודעת וכך היא מתעלמת או מסננת החוצה כל דבר שלא מתאים לתכנית הייחודית לה. ואחד הדברים שלא מתאימים לתכנית שלנו הוא חלל. אז אנחנו נכנסים לחדר כמו זה ושמים לב לכל האנשים בחדר ולריהוט ולפרחים ולקישוטים, ואנו חושבים שכל דבר אחר פשוט לא שם. אני מתכוון, מה בדבר המרווח שנמצא ביני, היושב כאן, למעגל הפנימי של אנשים שיושבים סביב על הרצפה? באיזה בלאגן היינו מוצאים את עצמנו אלמלא המרווח הזה. אתם יודעים, הייתי נושף במורד גרונכם כדי לדבר איתכם.
עכשיו, למרווחים מהסוג המרחבי חשיבות עצומה. תנו לי להדגים זאת בדרך מוזיקלית. כשאתם מקשיבים למלודיה, מה ההבדל בין לשמוע את אותה מלודיה ובין לשמוע שורה של רעשים? התשובה היא ששמעתם את המרווחים. שמעתם את הרווח המוזיקלי בין סדרת טונים. אם לא שמעתם את זה – לא שמעתם שום מלודיה, ואתם מה שנקרא חירשי־טונים. אבל מה שאתם באמת שומעים הם השלבים בין רמות הקול – רמות התנודות – שמרכיבים טונים שונים. עכשיו, אלו לא הוצהרו, הם היו מרומזים. רק הטונים הוצהרו, אבל שמעתם את המרווח. אז מה שעשה את כל ההבדל הוא אם שמעתם את המרווח או לא. אם כן באותה דרך בדיוק המרווחים בינינו, יושבים סביב כאן, מכוננים דברים חשובים רבים. הם מרכיבים את הכבוד של כולנו. הם מרכיבים את העובדה שהפרצוף שלי לא מרוח לגמרי על הפרצוף שלכם ולכן יש לנו פרצופים אינדיבידואלים, שצריכים רווחים סביבנו.
במדינה כמו יפן מרחב הוא מצרך יקר ערך מאחר והיא אי קטן שמיושב בצפיפות. אז דירה ביפן עולה לך הרבה כסף; בהונג־קונג – היא בשמיים. אבל הם התמקצעו בשליטה על המרחב בצורה פנטסטית. ואחת הדרכים לשלוט במרחב היא דרך נימוס. אתה יכול לחיות עם אנשים אחרים כך שאתה גר בבית בו אתם כל כך קרובים שאתה יכול לשמוע את הקיבה של שכנך מקרקרת, ואתה יודע בדיוק מה קורה. אבל אתה לומד לשמוע בלי להאזין ולהסתכל בלי לראות. יש נימוסין, אתם מבינים, כבוד לפרטיות ששם מרווח בין איש לרעהו. ובגלל היות אותו מרווח אתה מוגדר כאתה ואני כאני.
אז אתם רואים את הסוגים השונים של חלל? הסוגים השונים של מרווח? ההפסקות, כשאדם מנגנן בתוף, הן המרווחים הללו – אחרת לא היה שום עניין. אלו המרווחים שהופכים את הדבר לבעל ערך. החלל, אם כך, הוא אמיתי כמו המוצק. זהו עיקרון הקוטביות. חלל ומוצק, במילים אחרות, שפורמלית הם דברים מנוגדים ואתה חושב 'טוב, איפה שיש מוצק יש משהו ואיפה שיש חלל אין כלום', הם למעשה נתמכים הדדית כמו אחורה וקדימה. הם הולכים יחדיו. איש מעולם לא מצא חלל בלי מוצק ואיש לעולם לא ימצא מוצק בלי חלל. אבל אומנו לכוון את תשומת הלב שלנו למוצק ולהתעלם מהחלל. טוב, אז בוודאי לא סיפרו לכם את החדשות, לא גילו לכם מהו סוד החיים. והוא שהחלל הוא חשוב בדיוק כמו המוצק. ואם אתם מבינים את זה – אז יש לכם את הרמז.
עכשיו בדיוק באותה דרך כל הסוגים האחרים של ישויות וכוחות שלכאורה מנוגדים זה לזה רומזים ומערבים זה את זה. וזה המפתח להשגת מודעות אחרת של העצמי, כי לא היית יודע מי אתה אלמלא הכרת משהו שהגדרת כלא אתה. העצמי והאחר מגדירים זה את זה הדדית. בואו קודם כל ננסה לחשוב על זה בדרך חברתית נחמדה. בכל עיר בארצות־הברית ישנה קבוצה של אנשים שמחשיבה עצמה לאנשים הטובים. הם גרים בצד הנכון של המסילה. היכן שאני גר, בסאוסליטו, קליפורניה, הם גרים על הגבעה, ולמטה באזור החוף גרים כל מיני ביטניקים ובטלנים, ואנחנו גרים על סירות וצריפים מכל מיני סוגים. חלק מהצריפים הללו אלגנטיים מבפנים. אבל זה סוד. אנחנו קוראים לספינה שעליה אני גר הצדפה, כי אתם יודעים איך קונכיית הצדפה מאוד גסה ומחוספסת מבחוץ, אבל יש פנינים בפנים.
בכל מקרה, האנשים על הגבעה אומרים -- על מה הם מדברים? כשהם נפגשים לקוקטיילים או לארוחת ערב או מה שלא יהיה והם מתרועעים חברתית, מהו נושא השיחה? הנושא הוא איך האנשים נוראיים שם למטה, והם פולשים והעיר הולכת לעזאזל וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. באמצעים אלו הם משמרים את האגו הקולקטיבי שלהם. באותו זמן, האנשים למטה – על מה הם מדברים במסיבות שלהם? הם מדברים על המרובעים שם למעלה על הגבעה שמתעסקים בעסקים, מה שמגוחך כי זה שום דבר מעבר למרוץ עכברים והם קונים קדילאקים ואובייקטים צבועים אחרים, והם לועגים להם. אבל באותה דרך הביטניקים הללו מחזקים את האגו הקולקטיבי שלהם. והם לא מבינים שהם צריכים זה את זה. שהסימביוזה בין האנשים הנחמדים והאנשים המגעילים, בין הקבוצה המקובלת והקבוצה הדחוייה, היא שווה לסימביוזה בין הדבורים לפרחים. כי לא היית יודע מי אתה אלמלא היה אאוטסיידר.
בדיוק באותה דרך, אם נדבר פוליטיקה, הכלכלה שלנו כרגע תלויה על המלחמה הקרה שלה אסור להיהפך לחמה. כי אם לא היה אויב, מוגדר כקומוניזם, אף אחד לא היה מוטרד, אף אחד לא היה מודאג, ולכן לא היו משקיעים כל כך הרבה אנרגיה וכסף ומיסים בסוג מסויים של יצרנות. ובאותו אופן מהצד השני, אם לאנשים ההם בסין וברוסיה לא הייתה סיבה לדאוג ולפחד מהקפיטליסטים המלוכלכים לא היו להם שום אמצעים לעורר אנשים לעשות משהו. כולם כפי הנראה היו פשוט מתבטלים.
אז מאחר ואתה מגדיר את עמדתך בניגוד לעמדה אחרת, אתה יודע מי אתה תודות לאחר, וכך אתה יכול לומר לאחר -- אם זה פתאום מכה בך, אתה מתחיל לצחוק, כי אתה מבין שאתה אסיר תודה לאחר – אותו אתה מגדיר כנורא – כי אתה יודע איפה הוא, אתה יודע איפה אתה. עכשיו זה אותו הדבר בפילוסופיה ובדת. יש כל מיני אסכולות מחשבה והן לא מסכימות זו עם זו, הן מתווכחות זו עם זו, אבל מה שאני יודע זה שלא הייתי יודע מה אני חושב אלמלא היו אותם אנשים להם דעות שונות משלי. ולכן במקום לומר לאנשים הללו 'אתה חייב להסכים איתי' אני אומר להם 'תודה רבה כל כך שאתם לא מסכימים, כי עכשיו אני יודע איפה אני נמצא'. לא הייתי יודע אחרת. במילים אחרות, הפנים הולך עם החוץ; המוצק עם החלל. זה דבר מצחיק מאוד.
קחו כל מערכת מאורגנת של חיים. קחו את הדרך בה גן קיים. הוא מלא, במובן מסויים, במינים מתחרים. חלזונות וקיכליים וחרקים שונים שאמורים להיות במלחמה זה עם זה. ובגלל שהקרבות ביניהם ממשיכים, החיים בגינה בכללם נשמרים. אז אני לא יכול לומר 'יש להשמיד את כל החלזונות בגינה כדי שהחסה תפרח,' כי אם אין מספר חלזונות סביב הציפורים לא יבואו, כי הן אוהבות חלזונות. והציפורים עושות כל מיני דברים לגינה שלי, שלא לדבר על דשן וכל מיני דברים. אז אני צריך אותם בסביבה. אז המחיר של ציפורים הוא חלזונות שאוכלים את החסה. וכן הלאה. אני מתכוון, זה בסך הכל מקרה, דוגמא לכך.
הדבר המצחיק הוא, בכל זאת, שכשאתה מבין את זה ולפתע אתה רואה בפעם הראשונה שאתה ונקודת מבטך וכל עמדותיך ואמונותיך – ואתה חושב 'יא אללה, אני הולך לתמוך בזה ואני עומד להלחם בשביל זה!' – שזה תלוי בהָפכי. כשאתה קולט את זה, אתה מתחיל לצחקק, ואתה צוחק על עצמך. וזהו אחד הכוחות המדהימים בחיים, הכוח היצירתי הוא אדם. כי כשאתה חרד, ואתה מפחד שהשחור ינצח את הלבן, שהחשכה תכבוש את האור, שאי־הקיום יכבוש את הקיום – לא הבנת את הנקודה. כשזה מכה בך ששניהם הולכים יחדיו ההרגשה הרוטטת לה אנו קוראים חרדה מקבלת ערך נוסף – והוא נקרא צחוק.
עכשיו בואו ניקח את התופעה של פעמון חשמלי. כשאתה מדליק פעמון חשמלי אתה מדליק מערכת שבה כן משמעו לא. ובכך אני מתכוון – הנה הפעמון ותחתיו ישנו אלקטרומגנט. והמגנט, כשהוא מופעל, ממגנט עוגן שמגיע ופוגע בפעמון. אבל ברגע שהוא עושה את זה הוא מכבה את הזרם כך שהמגנט משחרר אותו. ומכיוון ולעוגן יש קפיץ עליו, הוא חוזר חזרה וזה מדליק את הזרם. אז הוא חוזר, וזה מכבה את הזרם. אז כן שווה ללא; לא שווה לכן. וכך הפעמון רוטט, שזה מה שאנו רוצים שהוא יעשה. עכשיו, איך אתה מפרש את הרטט שלך, את המעבר בין כן ולא? אתה יכול לפרש את זה כסָפֵק נורא ואז אתה אומר שאתה חרד, אבל אם אתה רואה שמהאחד משתמע האחר אז זה הופך ל־'חה חה חה'. זה הופך לצחוק. אז השינוי מחרדה לצחוק מגיע דרך ההבנה הקוטבית של כן ולא, של להיות ולא להיות.
אבל הדבר החשוב למטרותינו הוא הקוטביות בין העצמי לאחר. בואו וניקח דוגמא. כשאתה שונא, אתה אוהב את עצמך. 'אני אוהב אותי'. בואו ובאמת נהיה מאוד אגואיסטים ומאוד אנוכיים. מה אתה אוהב כשאתה אוהב את עצמך? חשבו על זה. נאמר והייתם הולכים לחיות חיים מלאי אשליות ומרוכזים בעצמם ואנשים אחרים יכולים ללכת לעזאזל. עכשיו חשבו, מה מעניין אתכם? 'טוב,' אתם אומרים, נניח, 'אני אוהב לאכול'. אוקיי. אתם אוכלים את עצמכם? 'לא. אני אוהב לאכול דגים, צדפות, צנונים, פטריות'. כל הדברים הללו הם פורמלית לא אני ועדיין אלו הדברים שאני אומר שאני אוהב. טוב, אתם יכולים לומר, 'מה שאני באמת אוהב בהם הוא המצב שהם שמים אותי בתוכו כשהם מתנגשים בי'. במילים אחרות כשאני שם את רוטב הפטריות בפה שלי זה עושה משהו לפה שלי ולגוף שלי וזה מה שאני אוהב, ולא את הפטריות עצמן. טוב, זו לא האמת. אם זה הכל, אתם לא יודעים לבשל כמו שצריך. כשאני טועם משהו שהוכן אני יכול לומר על המקום באיזה מצב־רוח היה הטבח.
עכשיו תנו לי לגלות לכם סוד. אתה לא יכול להיות טבח טוב אלא אם אתה אוהב להחזיק בצל ביד, להסתכל עליו, ולומר 'אוי, זה לא נפלא?' או להרגיש ביצה. אני חושב שביצה היא אחת הצורות היותר יפות על פני האדמה. ואתה מחזיק אותה, ולמרות שיש לה קליפה אטומה, יש לה מין שקיפות זוהרת עדינה, במיוחד כשאתה רואה את השוני בין ביצים לבנות לביצים חומות. ואתה מסתכל על הדברים האלה ואתה פשוט מת עליהם. עכשיו, אלא אם יש לך את ההרגשה הזו – אתה לא יכול לבשל. אתה יכול אולי לעקוב אחרי מתכונים, אתה יכול לקחת קורס, אתה יכול לעשות את הכל; אבל כל דבר שאתה הולך לבשל, אלא אם יש לך את ההרגשה הזו, יטעם כמו משהו שנשטף בחומר ניקוי. ואתה יכול להרגיש את זה. יכול להיות שהם לא השתמשו ברטבים מסובכים, הם צלו חתיכת בשר. בואו ניקח את הדרך הסינית לבשל עוף. אתה לוקח עוף ואתה שם אותו במים רותחים לעשר דקות עם מלח וקצת שרי. אתה מכבה את זה ואתה משאיר את זה שם לחצי שעה. אז אתה לוקח את זה ומקרר את זה. וזו יכולה להיות התרנגולת הכי עסיסית שאפשר לדמיין.
אבל איכשהו זה לא היה מסתדר אם זו הייתה רק נוסחה. באותו אופן, כשאתה מנגן תו בפסנתר זה לא רק כמות הלחץ שאתה מפעיל שיכולה להמדד באמצעי מכני כלשהו, כי אם זה היה כך כל מה שהיינו צריכים זה לקחת כמה פסנתרנים שינגנו את התווים בהתאמה לנוסחה – אבל כולם יישמעו נורא. כי יש משהו במגע שנקרא השלמה (follow through). כשאתה מכה כדור גולף זה לא מספיק להכות אותו בעוצמה מסויימת, אתה חייב הנפה שנעה מעבר לכך. ובאותו אופן בנגינה חייב להיות משהו שנקרא השלמה שהולך מעבר ללחיצה עצמה על התו. וזה דבר שקשה למדוד אבל הוא מאוד חשוב ועושה את כל ההבדל.
אם כך, היחסים בין האני לאחר הם ההבנה המוחלטת שלאהוב את עצמך זה בלתי אפשרי בלי לאהוב כל דבר שמוגדר כלא אתה. למעשה, ככל שאתה מנסה לחשוב מהו העצמי כך אתה מגלה שאתה יכול לחשוב על עצמך רק במונחים של דברים שחשבת שהם לא אתה. אם אתה מחפש אחר עצמך – זוהי אחת מבעיות הקואן הגדולות בזן – להפיק את עצמך, לגלות מי אתה. לדוגמא, כשסרי ראמאנה מאהרשי, החכם ההינדי הדגול של הזמנים המודרניים – אנשים נהגו לבוא אליו ולומר 'מי הייתי בגלגול הקודם?', אתם יודעים, שאלות טיפשיות מהסוג הזה, והוא היה אומר 'מי רוצה לדעת?' מי אתה? גלה מי אתה. ואתה יכול לחפש אחרי עצמך עד אין קץ ולא למצוא אותו לעולם. לעולם. כל דבר שאתה מתחיל להרגיש שהוא אתה יהפוך אחרי בחינה למשהו שונה, משהו אחר.
ועכשיו בואו נעבוד על הכיוון השני. נלך בדרך ההפוכה לחלוטין. למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים משהו אחר? בואו נמצא משהו שהוא לא אני, ונחפש אחריו. 'טוב,' אני אומר, 'אוקיי. אני יכול לגעת באדמה כאן'. זה משהו אחר ממני ועדיין אני יודע שהתחושה של השטיח הרך הזה ומשהו מוצק תחתיו היא מצב של קצות העצבים ביד שלי ובשרירים שלי שמדווחים לי שזו נוקשות מכוסה ברכות ושכל מה שאני חש לגבי השטיח הזה והרצפה הזו הוא מצב של המוח שלי. במילים אחרות, כשאני חש את הדבר הלכאורה חיצוני הזה אני חש אותו רק כמתורגם למצבים של הגוף שלי. אני רואה את כולכם, על צורותיכם וצבעיכם, כשאני מסתכל לכאן, ואני בעצם חווה איך זה מרגיש בתוך הראש שלי. זה המקום שבו אני מכיר אתכם, ואתם מכירים אותי – בראשינו. כך שבעצם אין לי תחושה של דבר מלבד העצמי כי כל דבר שאני יודע אני חייב לתרגם אותו למצב של הגוף שלי כדי לדעת אותו בכלל.
אבל אתם רואים מה עשיתי? המשכתי את הטיעון בכיוון אחד ואיפה מצאתי את עצמי? הכל הפך להיות משהו אחר. אחרי זה עקבתי אחר השאלה איפה אני מוצא משהו אחר, וכל מה שמצאתי היה אני. אותו דבר קורה, לדוגמא, כשאתה כשאתה נכנס לויכוח הנושן לגבי גורל ורצון חופשי. כשאתה מגלה שכל מה שאתה עושה הוא לגמרי קבוע מראש אז אתה לפתע צריך להיות ער לעובדה שהאני האמיתי היחיד הוא מה שזה לא יהיה שקובע מה אתה עושה. אני מתכוון, אתה אומר 'כל מה שאני עושה כאן ועכשיו הוא תוצאה של העבר. היו תהליכים בעבר שהולכים אחורה אחורה אחורה ואני שיושב כאן בחדר הזה ומדבר איתכם זו פשוט התוצאה ההכרחית של כל הדברים שקרו בעבר'. אתם יודעים מה זה אומר? זה אומר שלהיות בנוכחותכם ולדבר איתכם הוא כל דבר שקרה אי פעם בעבר. זה אני. ואו. וכמובן שאיתכם כאן, אם אתם רוצים לחשוב על זה בדרך זו, כי כל הבעיה הזו של סיבתיות היא לגמרי מזוייפת.
הכל מבוסס על זה שכדי שנוכל לדבר על העולם ולחשוב עליו היה עלינו לחתוך אותו לחתיכות קטנות וקראנו לחתיכות האלו אירועים. באותה דרך אם אתה רוצה לאכול עוף אתה לא יכול לבלוע אותו בשלמותו אלא אם יש לך פה עצום, אז אתה חותך אותו לחתיכות או שאתה לוקח אותו מבושל וחתוך מהחנות. אבל אתה לא יכול לקבל אותו מבושל וחתוך מהביצה. אז באותה דרך היקום הטבעי לא מגיע בנגיסות או בחתיכות – הוא מגיע כולו בחתיכה אחת. אבל כדי לעכל אותו, כדי לספוג אותו בראש, אתה חייב לחתוך אותו לחתיכות ולקחת אותן, כמו שאומרים, אחת בכל פעם. אבל לקצוץ את העולם לכל החתיכות הנפרדות הללו זה כמו לקצוץ תרנגולת או לבתר נתחים מבקר או להוציא מים, כוס אחר כוס. אתה יכול לטפל בזה כך אבל זו לא הדרך שבה הדבר מתקיים.
אז אתם חייבים להבין שכל הרושם שישנם אירועים נפרדים ויחודיים ודברים נפרדים ויחודיים הוא שום דבר מעבר לחשבון. קלקולוס. קלקולוס משמעו אבנים, אבנים שיועדו לספירה. אז כשאנחנו מודדים עקומה אנו מעמידים פנים שזו שורה של נקודות ושמיקום הנקודות הללו יכול להיות מבוטא בדרך אריתמטית, נאמר בהעתקת עקומה על דף נייר מילימטרי מכוייל היטב. זהו בסיס החשבון. אז עקומה נעה כך וכך נקודות הצידה וכך וכך נקודות למטה וכן הלאה ואתה מרגיש שיש לך שליטה על העקומה בדרך הזו; אתה מודד אותה, אתה יודע לאן היא באמת הולכת. אבל לאן שהיא באמת הולכת -- אתה חייב לנסח את הבאמת הזה במונחים של המערכת המוצלבת השנייה שלך, ואתה אומר 'זה על אמת'. כל מה שזה אומר זה ששילבת שתי מערכות שונות, אחת על גבי השנייה, ואתה אומר 'מה שאני מתכוון במציאות הוא מערכות המדידה שהמצאתי. מערכת המשקלים והמדידות. הדבר הזה הוא אמיתי,' ואתה מרגיש ביטחון רב – 'בדיוק שני קילו,' רק בגלל שגרמת לשני הקילואים של התפוחים להתאים למכונת השקילה שהינה קבועה. שני קילו תפוחים, שני קילו ענבים – מספר שונה של תפוחים, מספר שונה של ענבים – אבל אתה אומר 'זה באמת שני קילו'.
וכך, בדיוק באותה דרך, אנו אומרים 'יש באמת אנשים שונים. יש באמת אירועים שונים' – אבל באמת אין. אני לא אומר שאם היינו יכולים לראות את העולם באמיתותו כולכם, אנשים שונים, תעלמו, שקווי המתאר שלכם לפתע יהפכו למטושטשים ושתהפכו לגוש מוצק של ג'לטין צמיג. אנשים רבים חושבים שזו הדרך בה מיסטיקנים רואים דברים. זה כלל לא מה שיקרה. מה שאני אומר הוא: כולנו שונים, אבל אנו קשורים וחיוניים זה לזה כמו האיברים השונים בגופנו – בטן, לב, בלוטות, עצמות וכן הלאה. עכשיו, אתם יכולים להתווכח שהבטן היא הבסיס; לאכול זה דבר חשוב, ולכן גידלנו מוחות כהרחבות של הבטן כדי להשיג יותר אוכל, כך שאתם אומרים 'המוח הוא העבד של הבטן'. אבל אפשר לטעון במידה שווה שהמוח הוא העיקר, ויש לו את משחקי החשיבה האלה לשחק והוא צריך בטן כתוספת שתספק לו אנרגיה. או שאתם יכולים לטעון שאיברי המין הם העיקר ושהם צריכים בטן ומוח כדי לגרום לאקסטזה להמשיך לקרות. אבל המוח והבטן יכולים לטעון במידה שווה שלא היה להם טעם להמשיך הלאה אלמלא היה להם את איבר המין כנספח שייתן להם נחמה. האמת היא שאף אחד מהם לא בא קודם. אף אחד לא דוחף את השני. אתה לא מוצא מוחות בלי בטן ואיברי מין – הם כולם הולכים יחדיו. וזהו הכשל של פרויד – בכך שהוא אומר שאיברי המין הם העיקר. הם באים רק עם השאר.
אז אין לנו יקום שבו שורה או אוסף של אירועים או דברים נפרדים נתקעים זה בזה כמו ערמה עצומה של כדורי ביליארד. יש לנו סיטואציה שהיא די שונה מכך, שבה מה שנקרא עד עכשיו 'אירועים קשורים סיבתית' – לומר שאירועים מסויימים קשורים סיבתית זו דרך מאוד מגושמת לומר שאירועים מסויימים שבודדת כקשורים סיבתית הם למעשה כולם חלקים מאותו אירוע.
חלק שלישי
במפגש הקודם שלנו דיברתי על קוטביות ועל חשיבה קוטבית כמפתח להבנה שהזהות שלנו היא מעבר לאגו הסגור בעור. חשיבה קוטבית היא העיקר, הכלי המהותי שמעביר אותך מצד אחד – ההרגשה שאתה לא יותר ממשהו שנמצא ביקום הזה – לצד השני – שאתה היקום, ממוקד ופועל בדרך המסויימת שלה אנו קוראים הפרט האנושי.
אם תלמדו את כתבי המיסטיקנים תמצאו בהם תמיד דברים שנראים כמו פרדוקסים, כמו בזן, בפרט. הולך אני ביד ריקה, ועלה בידי. הולך אני ברגל ואף על פי כן רוכב אני על גבו של שור. וכשאני חוצה גשר, הגשר זורם, והמים נשארים דוממים. או כשג'ים שותה, ג'ון מתבסם. זן מלא בפרדוקסים מהסוג הזה. אקהרט מלא באמירות כאלו. 'העין בה אני רואה את אלוהים היא העין בה אלוהים רואה אותי. האהבה בה אני אוהב את אלוהים היא האהבה בה אלוהים אוהב אותי'. דברים כאלו.
אז העקרון הזה מוסבר בסוטרה של הפטריארך השישי. אתם יודעים, סוטרת המצע המפורסמת של ווי־נו. הוא נותן הדרכה איך לענות לשאלות של אנשים אודות זן. הוא אומר 'אם ישאלו אותך שאלה על משהו מקודש, השב להם במונחי החילונות. אם ישאלו אותך על משהו חילוני, השב במונחי המקודש'. אז אם מישהו שואל 'מהו הבודהא?' תאמר 'הסיר מכיל בערך רבע ליטר'. אם ישאלו אותך על סיר אתה אומר 'מדוע ידי דומה כל כך ליד הבודהא?'
אז זהו הסוד להבנת סיפורים מוזרים בזן, שהוא אותו הדבר כמו -- זו חשיבה קוטבית. כל הפרדוקסים הללו הם חשיבה קוטבית. כי מה שמבדיל בין אדם שיש לו את המודעות הקוסמית או המיסטית הזו -- אני לא אוהב את המילים הללו אבל אין לנו מילה ראויה להלך הרוח הזה. טוב, אנחנו נהיה חייבים לעשות חושבים יחד ולהמציא משהו טוב יותר. במעגלים אקדמים אני קורא לזה 'ערנות אקולוגית' כי מיסטיקה היא מילה גסה באקדמיה. אז ערנות אקולוגית עובד די טוב מלבד זה ששוב אתה חייב תמיד להסביר לאנשים מהי אקולוגיה; הם לא יודעים עדיין. אקולוגיה היא המדע שמתעסק בקשרים בין אורגניזמים וסביבותיהם. בדיוק כמו מדעי הכלכלה (economics) – ביוונית אקוס הוא בית. אז כלכלה, אקוסנומוס, היא חוק הבית ואקולוגוס הוא לוגיקת הבית, ולכן אקוס, בית האדם, הוא העולם. אז אקולוגיה היא הקשר של אדם לעולם, או הקשר של הצמח לסביבתו. כל הקשרים מהסוג הזה, המחקר של הקטע בין הדבורה והפרח, הם אקולוגיה.
הדבר שכל כך מאפיין, אם כן, את הסוג החדש או השונה הזה של מודעות הוא שהיא מתחילה, או שיסודותיה מצויים, בערנות לקשר, או ה־'הולכים יחדיו', שהפנים של סיטואציה הולך עם החוץ. ולמרות שאתם אולי חושבים מנקודת המבט של המודעות הרגילה שהם עובדים בנפרד, במצב זה של מודעות אתה רואה שהם לא. במילים אחרות, זה מתחיל לחדור באיטיות למודעות הרגילה שלנו. זה מה שכל פרט עושה ואנו משייכים לו זאת כהתנהגותו ומשבחים אותו או מאשימים אותו בה. כל מה שהוא עושה הולך יחד עם מה שקורה מחוץ לו. ההתנהגות של הסביבה וההתנהגות של האורגניזם שנמצא בתוך הסביבה היא התנהגות אחת, ואסור לנו לחשוב על כך בצורה דטרמיניסטית, כלומר בצורה שהאורגניזם הוא בסך הכל כנוע לסביבה. ואנו לא צריכים לחשוב גם בצורה ההפוכה – שהסביבה היא משהו שהאורגניזם יכול לשנות כרצונו. כשאורגניזם מתחיל להראות כאילו הוא משנה את הסביבה כרצונו זה פשוט אומר שהאורגניזם/סביבה, השדה כולו, משנה את עצמו.
אז אין דטרמיניזם כאן, בדיוק כמו שאין את הרעיון המיושן של רצון חופשי. אתה לומד לראות שיש פשוט תבנית אחת של התנהגות שקורה, לה נקרא האורגניזם־סביבה. ואם אתה מבין את זה אתה מבין שאתה הוא השלמות הזו של אורגניזם־סביבה, וכן שאתה נע איתה באותה דרך בה כל האיברים בגופך הפיזי זזים יחדיו, כמו שכל התאים במוח משתפים פעולה. אתה לא צריך לגרום להם לשתף פעולה, אתה לא חייב לומר להם לעשות זאת, אתה לא חייב לארגן ברית מסוג כלשהו – הם פשוט עושים את זה. אז כשציפורים עפות אתה שם לב, במיוחד ציפורים כמו בִּצָּנִיות, שכשהן פונות לפתע באוויר הן עושות זאת כאילו הן כולן ציפור אחת, למרות שכשהן נוחתות על החול הן הופכות לפרטים והן רצות סביב בנפרד, מחפשות אחר תולעים. ואז פתאום אתה צועק לעברן והן נורות לאוויר – והן כולן יצור אחד, נעות כאילו יש להן מוח אחד. אתם מכירים את שיר ההייקו: מאה טובין ממחשבתו של גפן אחד
אז בדיוק כמו שאנו מאורגנים בדרך זו, כאורגניזמים, כך גם אנו, למרות שאנו לא ערים לכך, מאורגנים קולקטיבית כפרטים שקשורים זה לזה וקשורים לצורות החיים האחרות, ולגיאולוגיה, ולתופעות המטאורולוגיות והאסטרונומיות שסביבנו; רק שעדיין לא שמנו לב לכך. תשומת הלב שלנו הייתה כל כך קבועה על חלק מהפרטים של הקשר הזה עד שיצרנו מערכת של פרטים כאילו היא הייתה מערכת פיזיקלית נפרדת. אתם מבינים, הזכרתי כבר, אני בטוח, לרבים מכם בעבר שבני האדם התמחו לפחות במשך 3,000 שנה רק בסוג אחד של ערנות, והיא מה שאנו קוראים לו ערנות מכוונת, שהיא סוג של סריקה של העולם הפיזיקלי כאילו שאנחנו מסתכלים עליו עם זרקור. ולכן טבע הסריקה הוא כזה: היא לוקחת את הסצינה כולה בצורה סדרתית, קטע אחר קטע. אפילו אם אתה לא הולך בקו ישר ואתה סורק בראייה סביב יש לך סדרה של מבטים והצצות שנערמים, והם נותנים לך את ההיסטוריה, בצורה לינארית, של קיומך, כי זו חווית מודעות אחת אחרי השנייה.
עכשיו, בדיוק באותה דרך, כולנו כאן בחדר הזה קיימים לגמרי ביחד כאן ועכשיו, על כל אינספור איברינו וכל אחת משערותינו. הכל נוכח כאן. למרות זאת, אנו שמים לב לכל זה כסדרה, ואנו מדמיינים, על כן, שאנו חיים בזמן במקום בנצח. ולכן אני חייב לנקוט בכל מיני טריקים מצחיקים, כמו מה שדיברתי עליו אתמול, כדי להראות איך העבר מושפע על ידי העתיד, כי אנחנו מסננים את האפשרות הזו בדרך בה אנו שמים לב לדברים. אנחנו לגמרי שיכורים ממילים. ואתם רואים, מילים עוקבות אחרי אותה תבנית לינארית, כי מילים הן סימון. התבוננות מכוונת על העולם עם זרקור מלווה תמיד בסימון. רוצה לומר – הסימון של מספרים, הסימון של סמלים אלגברים, כל סוג של סימון שאפשר לחשוב עליו. תווים מוזיקליים – הם עושים אותו הדבר. ואתה שם לב למה שאתה יכול לסמן, למה שאפשר לציין, למה שהוא ראוי לציון, כי אנו מתבוננים ומודעותנו הופכת ערה רק לדברים שאנו מחשיבים כחשובים. ומה אתה מחשיב כחשוב? טוב, זה תלוי בתחביב שלך, שהוא בשביל רוב האנשים הישרדות.
אבל כשאתם נרגעים, כשאתם נכנסים למצב מהורהר ואתם יושבים בשקט -- אתם יודעים, כדאי לכם לנסות טקס תה בשביל זה; זו דרך לשים לב להכל. אני מתכוון, אם אתם מבינים פתאום מה רוב האנשים מחשיבים כחשוב אתם מבינים שרובם פשוט משוגעים על כל הראש. הם נחפזים סביב עם עיניים נוקבות, מסתכלים על העתיד, מנסים להתפרנס. ואז, כשהתפרנסו כבר, הם לא יודעים מה לעשות עם זה, כי אין להם זמן להנות מזה. אני מתכוון, אחרי הכל, אם יש לכם עסק, ואתם עושקים את הציבור ושמים על המדפים מוצרים נחותים ועושים טון כסף מזה, אז כשכבר התעשרתם כל מה שנשאר לכם לעשות הוא לקנות מוצרים נחותים של המתחרים שלכם, ורימיתם את עצמכם, כי אתם לא יודעים איך לחיות.
אני מתכונן לעשות סדרת טלוויזיה חדשה על תרומת אסיה לחיים הרגועים ולחיים הטובים. היא הולכת להיות על דברים כמו בישול סיני והודי, אמבטיות יפניות – איך להתקין אחת בבית האמריקני, איך לעשות עיסוי יפני, איך לאפר את אישתך כמו רקדנית הינדית, איך להתלבש – כיצד אסיה תורמת לבגדים נוחים, כל מיני דברים כאלה. איך להיות מתורבת, כן, כי אנחנו אומרים לציבור האמריקאי שהוא חי באומה הכי עשירה בעולם, אבל הוא לא יודע איך להנות מעצמו. באמת, הדברים שאומרים לנו שהם מהנים הם לא, לא באמת. אני אדבר, לדוגמא, על דברים כמו טיפול שלג, שהוא בשביל זוגות – או בשביל כל אחד, מבחינתנו. טיפול שלג הוא כאשר מפנים ערב כדי שאדם אחד ישרת את השני, יחכה לידו כמשרת נאמן ויגיש לו ערב מהולל של סעודה, ריקוד, אמבטיה, עיסוי, עשיית אהבה – הכל. ואתה באמת מאמץ את עצמך לעשות משהו יפה בשביל אדם אחר. אבל אנשים לא עושים דברים מהסוג הזה. אני לא יודע למה לא – זה כיף אדיר, בשביל שני הצדדים המעורבים. שלג הוא סלנג להרואין ומשתמשים בו במקרה זה כבדיחה, כי זה התענוג המושלם. אז אנחנו אומרים שלשלג מישהו זה לתת לו זמן מלכותי בהחלט.
אבל חוסר היכולת הזו ל -- טוב, אנו יכולים לקרוא לזה חוסר יכולת להנאה. וחוסר המנוחה העצום הזה לגבי זמן ודחיפות ולהגיע לשם הוא תוצאה של התמחות יתר במודעות לינארית. עכשיו, מודעות לינארית היא באמת בלתי־רגילה, אבל בצורה כלשהי היא אגרסיבית. בדיוק כמו החרב, הקצה החד, היא כלי אגרסיבי, בניגוד לעור השלם. עם עור שלם אתה יכול להרגיש בכל כולך ובדרך זו אתה מחבק את החיים. כשאתה נכנס לאמבטיה היא נוגעת בכל עורך, וזה סוג של דבר מפוזר, מה שפרויד קרא לו הרגשה ארוטית פולימורפית, על כל כולך. בעוד ערנות מכוונת היא כמו חוד העיפרון – הוא דוחף וזה כותב בדיוק מה. וכך אנשים אלו שכולם ערנות מכוונת הם סוג של דורבנים אינטלקטואלים. הם כולם דוקרים לתוך דברים וזה נותן להם גישה שהיא במהותה עויינת לחיים, כי כמובן שערנות מכוונת היא פותרת בעיות, היא הרדאר של האורגניזם האנושי שמשגיח על שינויים בסביבה, בדיוק כמו שהרדאר בספינה משגיח מפני קרחונים והרדאר במטוס משגיח מענני ברק (קוּמוּלוֹנִימְבּוּס). אז באותה דרך, הדבר שלנו נע סביב בדיוק כך, והוא משרת מטרה מאוד יקרה. אבל אם אתה מזהה את עצמך כולך עם החלק הזה, המטרה הזו, אז אתה מגדיר את עצמך כנמצא בבעיה, וכמחפש אחר בעיה, ואתה הופך ללא מודע לקשרייך הכלליים עם העולם החיצון.
אז, אם כך, אתה לא רואה שדברים אחרים הם חשובים מלבד הדברים שהם 'פרקטיים'. איש לא לוקח זמן כדי להסתכל על הדברים הללו, ונן־סן, מאסטר הזן, אמר 'רוב האנשים מסתכלים על הפרחים האלו כאילו הם נמצאים בחלום'. רוצה לומר, הם לא היו ערים, לא הסתכלו בכלל. ואנשים חושבים 'טוב, הם יפים; הם מקשטים את החדר, יש להם עלים ירוקים, וזה נחמד'. וברגע שאתה גורם להם לצייר איך שהם חושבים שזה נראה – זה בכלל לא נראה כך. אתם יודעים, אתה מצייר עלה, אתה יוצר קווי מתאר כאלה ואתה ממלא אותו בצבע ירוק, אבל הם לא ירוקים, הם בכל צבעי הקשת. אם תסתכלו על כל עלה של הצמח הזה, ותסתכלו טוב מספיק, תוכלו לראות את ההשתקפות של כל הצבעים בחדר הזה. ואז תתחילו להבין שאם תהרהרו מספיק זמן על עלה הפרח, תראו שהוא מערב את היקום כולו.
כדאי לכם לצפות בדברים כאלו, זה מרתק. אל תבטלו השתקפויות כדברים שאינם. כשאתם נכנסים לחדר אתם יכולים לראות לא רק את שמשות החלונות ואת הריהוט המצוחצח ואת משקפי האנשים ואת עיניי האנשים. לא רק שהם משקפים כל דבר שקורה סביבכם, הם גם תופסים צבע. איזה צבע השטיח? תלוי באור. אתם אומרים 'טוב, זה שטיח לבן'. זה רק בגלל שהחלונות לא צבועים. אם החלונות היו כחולים זה היה שטיח כחול. 'אבל,' אתם אומרים, 'כמובן שחלון שקוף הוא חלון אמיתי יותר ונכון יותר מאשר חלון כחול'. אבל האם זה כך? למה שזה יהיה כך? למה זכוכית שהינה לכאורה לבנה תהיה איכשהו אמיתית יותר מזכוכית כחולה? איש מעולם לא ענה על כך. אז זה רק שזכוכית לבנה היא מה שאנחנו משתמשים בו רוב הזמן אז אנחנו אומרים שהיא יותר אמיתית ממה שאנו משתמשים בו מדי פעם. אבל אז בחדר אפל צבע השטיח משתנה, כשיש עליו צללים בדרך כלשהי. כל צייר יכול לומר 'זה כבר לא שטיח לבן. באיזה צבע הצללים הללו? אני לא יודע. חלק מהם נראם מוזהבים'. ואז אתה מתחיל להבין דרך ההשתקפות שבמובן מסויים הכל הוא השתקפות. זו מחשבה די רצינית. כולנו מרגישים שישנם דברים מוצקים. הרגשת הקשות שאני מקבל כשאני דוחף את אגרופי כנגד משהו היא בדיוק כמו ההרגשה של אור כשהוא פוגש משהו בעיניים שלי.
הנקודה היא שהעיניים כל כך רגישות שהן יכולות לקלוט את ממשיות האור. האוזניים כל כך רגישות שהן יכולות לקלוט את ממשיות תנודות האוויר ולהפוך אותם לצליל. האצבעות רגישות פחות והן קולטות ממשות – כלומר, מציאות – במונחים של מגע, במונחים של קשיות. אבל כל הדברים הללו הם השתקפויות. אני מתכוון -- טוב, בואו נשאל את השאלה: האם הקשת אמיתית? טוב, היא מקיימת את כל הקטגוריות של להיות שם כי היא מקיימת את כל הקטגוריות של תצפית ציבורית. זו לא רק הזייה של צופה אחד כי גם אתם יכולים לעמוד לידי ולראות את הקשת. אבל רק נסו לתפוס את הקשת הזו, לגשת אליה. אני זוכר שכילד קטן נסעתי על האופניים שלי סביב ורדפתי אחר סוף הקשת והאמנתי שיכולה להיות קדרת זהב בקִצה. אבל הדבר המרגיז היה שלעולם לא יכולת להשיג את הקשת. טוב, היא הייתה שם או לא? טוב, כולם ראו אותה. אבל אתם מבינים, היא תלויה בסוג של טריאנגולציה בינך לבין השמש וללחות האוויר. ואם הטריאנגולציה הזו לא קיימת, אם אחת משלושת הפונקציות הללו לא מתקיימת – אין קשת. בדיוק כמו שאם הייתי מכה בתוף, והייתי מכה בכל הכוח ולא היה עור על התוף, הוא לא היה עושה רעש. במילים אחרות, כדי שהתוף ישמיע קול הוא צריך גם עור וגם אגרוף. אם אין עור הוא לא עושה קול. אם אין אגרוף הוא לא עושה קול.
אז באותה דרך בדיוק, הרצפה הקשה שעשוייה מאבן היא כמו קשת בענן. היא שם רק אם תנאים מסויימים של קשרים מתקיימים. עכשיו, אנחנו אוהבים לחשוב, אתם מבינים, שבתים ודברים ממשיכים להתקיים במצבם הטבעי כשאנחנו לא שם ומסתכלים עליהם או מרגישים אותם. אבל מה בדבר הקשת? נניח ואין איש שיראה אותה – האם היא תהיה שם? או, תנו לי לנסח זאת בדרך אחרת. אנו תומכים במיתוס שהעולם החיצוני מתקיים בלעדינו, אבל תנו לי לשאול את השאלה בדרך אחרת. נניח והייתי שם, מסוגל לראות את הקשת, אבל לא הייתה שמש באזור. היא לא תהיה שם, נכון? בואו ננסח זאת בדרך אחרת. נניח והשמש הייתה שם ואני הייתי שם כדי לראות אותה אבל לא הייתה לחות באטמוספירה, היא לא הייתה שם, נכון? אז באותה מידה היא לא תהיה שם אם לא יהיה מישהו שיראה אותה. היא תלויה באותה מידה בכך שמישהו יראה אותה כמו שהיא תלויה בשמש וכמו שהיא תלויה בלחות.
אבל אנו מנסים להעמיד פנים, אתם מבינים, שהעולם החיצוני קיים לגמרי בנפרד מאיתנו. זה כל המיתוס של הצופה הנפרד, של אדם שבא לעולם אליו הוא לא באמת שייך, ושהכל קורה בו ולו אין קשר לדבר, שהוא רק מגיע לשם ורואה את זה כפי שזה היה תמיד. אבל זו בדיחה. ואנשים יכולים להרגיש כך רק אם הם מרגישים זרים לחלוטין ולא מרגישים שהעולם החיצון הוא מתמשך עם האורגניזם שלהם. בטח שהעולם החיצון מתמשך עם האורגניזם שלך: העולם כולו הוא אנושי כי הוא מאניש.
הייתה אמונה תפלה במאה ה־19 שחשבה על כך בדרך אחרת. כי, לדוגמא, כשגילו שכדור הארץ הוא לא מרכז היקום אלא שאנחנו רק כוכב קטן במערכת סולארית די חסרת ייחוד, הרחק בקצה גלקסיה שהיא ללא ספק לא הגלקסיה הגדולה ביותר שישנה בחלל, אנשים התחילו לומר 'אוי, אני המסכן. האדם הוא כלום. הוא בסך הכל פטריה על סלע קטן שמסתובב סביב השמש ולטבע כלל לא אכפת'. וכך כל המשוררים של פילוסופיית המדע החדשה של המאה ה־19 אמרו 'האדם הוא כלום'. אבל באותו הזמן האדם אמר שהוא חוד החנית של האבולוציה, ההתקדמות הגדולה ביותר של החיים, ושהוא הולך לכבוש את הטבע, כי הוא בסך הכל תאונה קטנה ומסכנה ואם הוא הולך להפוך את דרך החיים שלו למוצלחת הוא חייב להלחם בכל השטויות שסביבו, כל היצורים האחרים חסרי־התרבות, ולהביס אותם עד כניעה כדי שיהיו מתורבתים.
טוב, זה סיפור גדול, זו מעשיה. אתה יכול לומר באותה מידה שהאדם הוא אטום כביר, קטנטן, אי שם בפינה מוזרה של היקום. אבל אל תשכחו: ליקום אין פינות. כל מקום בו הוא באמצע, או יכול להחשב ככזה, בדיוק כמו שהראיתי לכם שכל נקודה על כדור יכולה להראות כמרכז של פני־השטח של הכדור. אז באותה דרך כל דבר בחלל מעוקם יכול להראות כמרכז של כולו. וכאן במרכז הכל שוב הפך כדור־הארץ להיות מרכז היקום. הנקודה המרכזית הזזה עד אינסוף של כל המסלולים האפשריים. זה היה ביטוי מבודח שהומצא על ידי פרנץ ורפל בספרו 'כוכב הלא נולד', אבל זה באמת כך. אתה יכול להתייחס לכל דבר כמרכזי. אז כאן במרכז מצוייה הישות הקטנטנה להחריד הזו שחשיבותה לא בגודלה – זה לא קריטריון לערך – אלא במורכבותה, ברגישותה, בעובדה שהחיידקים הקטנים האלו, היצורים המזעריים האלו שאנו קוראים להם אנשים, כל אחד מהם הוא מהותי לקיום של הקוסמוס כולו. זה סוג הקשר שיש לנו כאן בין האדיר לקטן, המאקרוקוסמוס והמיקרוקוסמוס.
אבל אתם רואים, אנחנו לא חושבים על זה בגלל דרך -- כולנו גודלנו בתוך דפוסים חברתיים שהתכחשו לנו. 'ילדים קטנים צריכים להשמע אך לא להראות'. כשילדים באים לעולם הזה אנו מדכאים אותם. אתה מתרגל לזה בינקות ולכל אורך חייך אתה מרגיש במעורפל מדוכא. הממשלה מרימה עצמה לגדולה, אפילו בדמוקרטיה. המשטרה גסה בצורה מדהימה לכל אחד מלבדם רק בגלל שבמקרה הם כלי החוק. דרך אגב, יש מאמר מאוד משעשע בכתב העת 'האיסט ווילג' האחר' על משטרתיות ומה לעשות אם אחד מאותם קציני־חוק מעכב אותך ואיך להתנהג. אתה חייב להראות כבוד – זו הנקודה המרכזית. אתם מבינים, הגישה שאתה כאן בתקופת מבחן, בגלל סבלנותם, שאתה לא משנה, שאתה לא חשוב לדבר הזה בכלל, ושאפשר למחוק אותך בכל רגע ואיש לא יחסר אותך, היא דבר שנדחף עמוק עמוק לתוכנו על ידי המוסדות הסוציאליים שלנו, כי אנחנו מפחדים שאם נלמד אנשים אחרת הם ילבשו נעליים שגדולות עליהם. טוב, ברור שהם ינסו, כי הם יתנהגו כנגד הדרך הישנה של עשיית דברים. אם אתה אומר למישהו שדוכא כל חייו שהוא למעשה הלורד אלוהים מתקבל על הדעת שהוא ישתגע קצת.
אבל הבעיה היא שיש לנו קריטריון מסויים של מה לחוות, על מה להסתכל ומה חשוב כתוצאה מההתמחות של הערנות המכוונת לבדה. ואיתה מגיע הרעיון שהמעלה הכי חשובה לאורגניזם חי היא אגרסיביות. אנחנו חרדים נורא אם הילדים שלנו לא גדלים להיות אגרסיביים. אתם יודעים, אתה מקבל דיווח מהמורה בבית ספר על הילד שלך שאומר שג'וני לא מספיק אגרסיבי. טוב, אתה חשבת שהוא אמור להיות משולב בקבוצה, זה מה שהם דיברו עליו לפני זמן מה, ועכשיו הם אומרים שהוא לא מראה אגרסיביות. כי התרבות היא אגרסיבית. היא מבוססת, לדוגמא, אתם יכולים -- תסתכלו על האיסורים שלנו. אין לנו איסור על תמונות של אנשים שמעונים או נרצחים, שהן מאוד לא נעימות, אבל יש לנו איסור על תמונות של אנשים שעושים אהבה. למה? יש לנו את ההרגשה, אתם מבינים, שכל דבר שקשור להשתתפות הזוהרת, הזורמת המהוללת והחמה בחיים הוא טיפה מגעיל. בעוד היכן שהחיים אינם משתתפים, אבל ישנו סוג של מגע חד – טוב, זה אמיתי. אנשים רבים לא יודעים שהם כאן אלא אם נפגעו. ואם יש לך ספקות כלשהם בהכרתך אם אתה בסדר או לאו, כל עוד אתה כואב אתה יכול להיות בטוח שאתה בסדר. ייסורים הם כל כך טובים לך כי הם בונים אופי ומעבר לכל זה – הם אומרים לך שאתה כאן. אני מכיר אנשים שאוהבים ללכת לרופא שיניים כי הם מקבלים הרגשה אדירה של מציאות מהליכה אליו.
אבל בהיסטוריה של המין האנושי היו כל מיני תרבויות מעשיות לחלוטין ומצליחות שלא קנו את הסיפור הזה. התרבויות המטריאכליות המפורסמות תמיד היו שונות בגישתן. הן לא פחדו מהנאה. הן לא אמרו שאקסטזה מחלישה. המערכת שלנו של ערכים מבוססת על אנשים שבשבילם מושא הקיום הוא הישרדות וכיבוש. והם אומרים 'טוב, זה חשוב' והם לא יכולים להבין שייתכן והישרדות לא כזאת חשובה. הישרדות אולי נראית לכם כל כך חשובה כשאתם חושבים שהמוות הספציפי שלכם הוא ירידת מסך, אבל אם אתם מבינים שהעולם ממשיך בלאו הכי, ואפילו אם נניח שמחר נפוצץ את הכוכב הזה לגמרי, זה רק יהיה עניין של זמן אבל כל הדבר הזה יחזור שוב בקרוב, אולי לא במערכת הסולארית הזו או אפילו בגלקסיה הזו, פשוט כי מה שקרה פעם אחת יכול לקרות שוב. ויכול להיות שזה יקח מיליארדי שנים, אבל מה זה נחשב בזמן קוסמי? זה ימשיך הלאה. ואם אנשים יראו זאת הם לא יפוצצו אותו. מה שיגרום לנו לפוצץ את הכוכב הזה הוא התחרות להישרדות שהיא החרדה שלנו מכל העניין. 'אוי, בואו נפוצץ את זה כבר, כי אנחנו לא יכולים לסבול את הישיבה סביב, ואת התהייה מתי זה הולך לקרות. בואו נגמור עם זה כבר'. וזהו הקושי שלנו.
אז אם אתם מבינים – בואו ניקח את זה קדימה עכשיו – שאתה הוא באמת היקום, ושאתה לא יכול למות, במובן הזה של אתה. אתה יכול להיעלם כאורגניזם אינדיבידואלי, כן, אבל אלו רק פני־השטח. האני האמיתי שלך לא יכול למות. אז תפסיקו להשתטות כאילו הוא יכול. אתם תהיו רגועים ואתם תהיו מאושרים ואתם לא תתחיל את הפרוייקט הכביר הזה של לכפות את האינדיבידואליות שלך על כולם רק כדי לומר לעצמך שאתה באמת שם – זה כל מה שהם עושים. אני מתכוון, אדם שמחפש את הכוח, שרוצה להרגיש שהוא בשליטה על כל הדברים שקורים סביבו, הוא בפשטות מישהו שנמצא במצב של אימה.
הייתי במועדון בדאלאס לפני כמה ימים ופגשתי איש שאמור להיות האיש הכי עשיר בארצות הברית. והוא נראה נורא. אבל, בן אדם – לו יש כוח. וכמובן הוא מבזבז את החיים שלו בניסיון למנוע מאנשים אחרים את זה, במיוחד ממתחריו. אבל הוא אומלל. הוא נראה כאילו יש לו אולקוס, ופשוט נורא.
אז זו שאלה של ללמוד ערכים חדשים וללמוד אותם בכך שנוותר על סוג המודעות התזזיתי שקופץ מדבר אחד לאחר ואומר 'מה הלאה?'. עכשיו אם נעשה זאת, לדוגמא, אם נצא מהמצב הבעייתי, נוכל לקחת -- נראה שאני מול השטיח אז הוא יוצר דוגמא טבעית. אפשר לקחת את השטיח, ובדרך הרגילה אתה מסתכל עליו ואומר 'טוב, זה שטיח נחמד, הוא בסדר גמור, אבל הוא לגמרי מבולגן'. אתם יודעים, כל השיערות שבו, והציציות שהולכות לכאן ולשם וכן הלאה. אבל אם אתם רואים אותו בדרך בה אני מסתכל עליו כרגע הוא לא מבולגן, כי זה לא כאוס. זה -- אין לי שום דעה קדומה לגביו, שהוא צריך להיות ככה או שהוא צריך להיות אחרת. זה נראה לי יפהפה כמו תבניות בקצף או הדרך בה קליפה גדלה על עץ או הדרך בה עלים מפזרים עצמם סביב פני האגם. אתם מבינים, אנו רואים את כל הדברים הללו כיפים כי הציירים מעתיקים אותם והצלמים נהנים לצלם אותם. הם לעולם לא טועים במבנה שלהם. וגם אתה לא. מלבד מנקודת מבט מסויימת. כן, אני מתכוון שכשאנו לא יודעים שאנחנו לא יכולים לטעות אז אנו טועים, כי אנחנו נכנסים לפאניקה לגבי מה שהולך לקרות לנו. אבל אם אנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים לטעות אז אנחנו לא נכנסים לפאניקה, ואנחנו יכולים לחיות בהרמוניה.
אבל אנחנו מפחדים, אתם מבינים, לדעת שאחנו לא יכולים לטעות, כי אנחנו חושבים שאם נעשה זאת נאבד את המוסר שלנו. אבל הסיבה היחידה שאנשים מאבדים את המוסר שלהם היא שהם מפחדים. הם לא יכולים לסמוך על החיים או שהם לא יכולים לסמוך על אחרים. הם חושבים שאם אתה מת או משהו כזה שזה יהיה נורא, שזה יהיה איום, שזה יהיה סוף. ולכן הקרבות. ולכן המאמצים הנואשים לעשות את הכל בחיים האלה. וזו חמדנות. זו הגנה מוגזמת על הבטחון. אבל אם אתה באמת פתוח, ואתה מתחיל להסתכל סביב, אתה לפתע רואה שאתה בעולם בו הכל באמת נפלא לחלוטין. לא רק דברים נהדרים כמו הפריחה כאן אלא גם האבק על הרצפה, נענועים קטנים, סדקים ואיכות האור על דברים. זה מה שכל כך מרתק: השתקפות האור על הכל. כי כל דבר שקיים הוא באמת השתקפות של כל דבר אחר. השתקפות היא אולטימטיבית. השתקפות היא מראה. הנה כאן, כשהוילונות משוכים, לפתע נראה כאילו הבניין של קרייזלר נמצא בצד השני של הנהר המזרחי. אתה אומר 'טוב, זה לא באמת שם, זו רק השתקפות'. אבל הבניין של קרייזלר בצד הזה של הנהר הוא השתקפות. השתקפות מסויימת, אבל זה מה שהוא. העולם כולו הוא רק אנרגיה שקופצת. מה קיים אם הוא לא משתקף? זה הרמז: השתקפות. החיים הרפלקטיביים, החיים ההגותיים, הם על כן תבונה.
סוף
הערות
[1] Ambisexterous במקור. משחק מילים על ambidextrous, השליטה בשתי הידיים במידה שווה. הכוונה כאן היא לא לביסקסואליות רגילה אלא לאדם שאין לו בעיה להשתמש בשני המינים כדי לספק את מיניותו.
לקריאה נוספת
דאוקסי, אי בסייברספייס שמוקדש לפסיכדליה, שאמאניזם, אנרכיה, מודעות, טריפטמינים וקישוף מקדיש לווטס חלק שלם, מלא במאמרים, הרצאות ושאר מזיקין.