מיינדפאק

אני מעריץ את אותם יצורים קרים וגאים, השוחרים הרפתקאות בנתיבי היופי הכביר והדמוני ובזים ל'מין האנושי'; אבל איני מקנא בהם. משום שאם יש בנמצא משהו היכול להוליד משורר או סופר, הרי זו אהבתה של עיר הולדתי לכל שהוא אנושי, חי ורגיל. מאהבה זו נובעים כל החמימות, הטוב וההומור. למעשה אף נראה לי כו זו ודאי האהבה עליה נכתב כי אדם יכול ל'דבר בלשון מלאכים ובני אדם', ואף על פי כן, בלא אהבה, יהיה משול ל'נחושת המרימה או למצילתיים המצלצלים'.

ואז הוא אומר, 'על הסופר להיות נאמן לאמת'. וזו דרישה קשה להחריד, מפני שהדרך היחידה לתאר בן אנוש תיאור נאמן היא לתאר את מגרעותיו. בן האדם המושלם אינו מעניין – זהו הבודהה העוזב את העולם. המגרעות של החיים הן המעוררות אהבה. וכשהסופר שולח חץ של מלת אמת, זה כואב. אבל זה נשלח באהבה. זה מה שמאן כינה 'אירוניה אירוטית', האהבה לאותו דבר שהינך הורג במלה האכזרית והאנליטית שלך.